שיפוץ חדר האמבטיה

                                              

הגיע הזמן לשפץ את חדר האמבטיה. הוא כבר בן 22 שנה, ובמונחים של בית זה נחשב גיל מופלג. הוא נראה ישן, בלוי וממש מתחנן לשיפוץ: כתמי עובש על הקירות, קילופים בחרסינה על הקיר, חלודה באמבטיית הפח, ניקוז המים מהאמבטיה איטי, ולפעמים מגיעים "גלי ריח" מהביוב. גם ליטל, שהתארחה אצלנו לא מזמן, התלוננה על כך. זה קצת מוזר לי, האמת, כי אני עצמי התקנתי את האינסטלציה לפני 22 שנה – ועשיתי אז הכל כמו שצריך, אבל מי יודע – הסיפון המצ'וקמק הזה מתחת לאמבטיה, אותו "שבלול" מפותל, מההתחלה נראה לי חשוד ולא ממש יעיל, ויש גם את פתח הניקוז העליון של האמבטיה שאין לי מושג האם גם הוא עובר דרך מחסום הריח… וגם ברז הכיור, שיוצא מהקיר, כבר לא מודרני – מה שהולך היום זה ברז "פרח" שיוצא מהכיור עצמו, עם ברזי ניל בקצה הצנרת, מתחת לכיור, אליהם מתחברות צינוריות הברז. היום גם לא נהוג שהכיור יישען על הקיר אלא הוא יושב על ארונית – שזה באמת יותר מעשי, כי כך יש מקום לאכסן מגבות וכלי רחצה, וכך גם ניתן להחליף בקלות את הכיור. היום גם אין יותר אריחי חרסינה, כמו פעם, על הקירות – אלא אריחי קרמיקה. ואריחי הרצפה הם כבר לא בגודל 30X30 כמו פעם אלא בגודל 60X60, ויש להם גוונים כהים מקסימים.

נוסף על כך עניין האסלה: בגלל החלון שבקיר מאחורי האסלה, לא ניתן למקם את הניאגרה גבוה מעל האסלה. מיקום הניאגרה מתחת מתחת לחלון גרם לכך שחלק ממנה יימצא מאחורי קרש האסלה בזמן שמרימים אותו – ולכן לא ניתן היה להרימו אל מעבר לנקודת האיזון. בכל פעם שהיתי מרים אותו (כדי להשתין בלי לזרזף על הקרש), הוא היה פשוט נופל בחזרה. וכשענת היתה רוצה לנקות את האסלה, היא היתה צריכה להחזיק את הקרש ביד אחת, ואת המטלית ביד שניה.

בקיצור, חתיכת פרוייקט.

22/09/2013

פירוק 

בשבת בבוקר מסתערים שני הסינים החרוצים, תיא ולי, על חדר האמבטיה כשהם חמושים במוטיבציה, איזמל ופטישון. הם מקלפים את אריחי החרסינה מהקיר, מרימים את אריחי החרסינה מהרצפה, מפרקים את האמבטיה, הכיור, האסלה הניאגרה, חופרים את החול ששימש ביסוס לריצוף וחושפים את רצפת הבטון מתחת. מה שנשאר בסוף זה חדר חשוף.

לזכותם ייאמר שהם עושים הכל מבלי לפגוע בצנרת המים הנכנסים ובצנרת הניקוז.

                                                      כך נראית האמבטיה הישנה – כולה חלודה וחורים

טעות אחת גדולה שאני עושה כבר בשלב מוקדם זה היא שלא הזמנתי מראש מכולה לפינוי הפסולת. וכך כל הג'יפה שכוללת את האמבטיה החלודה, הכיור המפורק, שברי האריחים, הבלוקים, החול וכל השאר, נאספת בתוך למעלה מעשרים באלות שרוכזו בחניון.

23/09/2013

הערת צנרת מים נכנסים מהאמבטיה הישנה למקלחון החדש

ברז האמבטיה הישן היה מותקן באמצע הקיר המזרחי. כעת צריך להעביר את הצנרת שלו (מים חמים וקרים) לצד הקיר, כי המקלחון יהיה פינתי (הפינה הצפונית-מזרחית של החדר)

הבעיה היא שהנקודה החדשה אמורה להימצא במיקום גבוה יותר – שכן ברז המקלחת מופעל על ידי אדם עומד, בניגוד לברז האמבטיה המופעל על ידי אדם יושב. .

מה שאומר שיש צורך להאריך את צינורות המים הקרים והחמים, תוספת של 20-30 ס"מ לערך.

מדובר בצינורות פלסטיק שחורים בקוטר 16 מ"מ, העוברים בתוך מתעלים בקוטר 25 מ"מ.

הפתרון הנכון והמקצועי הוא לשלוף את הצינורות מתוך המתעלים ולהשחיל במקומם צינורות חדשים ארוכים יותר. אלא שאני חושש לעשות זאת. החשש העיקרי שלי הוא שאחרי שאשלוף את הצינורות הישנים (בהנחה שהם יישלפו בקלות, מה שבכלל לא בטוח – אחרי שהתמקמו במחילותיהם הפתלתלות במשך 22 שנה), תהיה לי בעיה בהשחלת הצינורות החדשים לתוך המתעלים. ההפרש בין קוטר המתעל לקוטר הצינור הוא מילימטרים ספורים (9, למען הדיוק), וזה לא מאפשר חופש רב. ומה יקרה אם אחד הצינורות ייתקל לפתע, במהלך ההשחלה, באיזושהי "חסימה" שתמנע ממנו להמשיך את דרכו?

אילו המתעלים היו רחבים יותר – אולי היתי לוקח את הצ'אנס. אבל 25 מ"מ, קוטר המתעל, זה ממש צמוד ל- 16 המ"מ של הצינור הפנימי.

האמת, היתי בטוח שבחלוף השנים, עם התקדמות הטכנולוגיה, מישהו שם "למעלה" יגיע למסקנה ההגיונית שהמתעלים חייבים להיות בקוטר של לפחות 32 מ"מ, אולי אפילו 40 מ"מ, על-מנת לאפשר שליפה והשחלה נוחות של הצנרת הפנימית, שקוטרה 16 מ"מ – אבל מסתבר שטעיתי. גם הצנרת החדישה מסוג פקס, או אס.פי. – עדיין בנויה על אותו עקרון ישן-נושן: מוליך בקוטר 16 מ"מ בתוך מתעל בקוטר 25 מ"מ. בדיוק כמו הצנרת מלפני 22 שנה. אין חדש תחת השמש.

בעיה נוספת באותו עניין: המרכזיה הישנה של הקומה השניה היא כבר בת 22 שנה, ולא נראית במצב הכי טוב. חלק מהאומים התכסו קורוזיה, ואני בכלל לא בטוח שיהיה קל לפתוח את המחברים של הצינורות. לצערי לא שמרתי שום תיעוד לגבי נקודות ההולכה, ואינני יודע לאן הולכת כל נקודה במרכזיה – כך שכדי לבצע את המשימה אצטרך לפרק את כל הנקודות במרכזיה, ואחרי פירוק של כל מחבר לבדוק לאיפה המים לא מגיעים. ולפי חוק מרפי הנקודות שאני צריך יהיו האחרונות בתור, כך שעד שאגיע אליהן כל המרכזיה תהיה מפורקת – ואז מן-הסתם כבר לא יהיה טעם להרכיב הכל בחזרה, אלא יהיה צורך להתקין מרכזיה חדשה במקום הישנה, המפורקת ואכולת הקורוזיה.

בקיצור, הברירה האכזרית היא בין שתי חלופות:

א) לעשות עבודה מקצועית של שליפה והשחלה, מה שיכניס אותי לפרוייקט מגלומני בלתי צפוי – הכולל גם את החלפת המרכזיה.

ב) "לחפף" – להאריך את הצנרת הקיימת במחברי פליז ולהתפלל לטוב.

הפעם, בניגוד לפרפקציוניזם הידועה לשימצה שלי, בשל אילוצי זמן ותקציב אני נאלץ בלב כבד לבחור בחלופה החפיפניקית: הארכת הצנרת ע"י שימוש במחברי פליז. הבעיה בפעולה זו הינה שהיא יוצרת לראשונה במערכת מצב שבו קיימת בקיר צנרת אשר בשעת הצורך (טפו-טפו) לא ניתן יהיה לשלוף אותה מהמתעל בנקודת המוצא (הברז), מכיוון שהיא לא עוברת בשלמותה בתוך המתעל. לפיכך חשוב לזכור, לטובת העתיד, איפה בתוך הקיר נמצאת נקודת החיבור. אם יום אחד יתרחש משבר (טפו-טפו) ויהיה צורך בשליפת הצנרת, לא יהיה מנוס משבירת הקיר החל מנקודת המוצא (הברז) ועד לנקודת החיבור – ורק משם ניתן יהיה לשלוף את הצנרת.

בעיה נוספת שמפריעה לי באפשרות ב' היא שעכשיו זוית הכיפוף של הצנרת, יחד עם המתעלים, הרבה יותר חדה. זאת משום שרציתי להאריך כמה שפחות, ולכן משכתי את הצנרת לעבר הנקודה החדשה, הגבוהה יותר. הפיתול המקורי היה בזוית של כ- 120 מעלות – והנוכחי הוא בזוית של כמעט 90 מעלות, שזה פיתול קצת "אכזרי", ואני לא בטוח שהוא "חוקי".

האם אני עובר בכך על עקרונות הצנרת המושחלת? ואם כן – מה יהיה עונשי? ימים יגידו.

איך שלא יהיה, מדובר בעבודת חציבה די מתישה – הן של חישוף הצנרת הקודמת, שהוליכה בעבר לברז האמבטיה, והן של התוואי החדש לאותה צנרת, שאמור להגיע לברז המקלחון.

ברז המקלחון הוא בעצם ברז קיר פשוט וסטנדרטי, רק שבמקום פיה יש לו יציאה אל המקלחון.

זה המקום להעיר שבעת רכישת הקרמיקה והאביזרים אצל זיסו, בטירת כרמל, הציע לי משה זיסו לעשות "אינטרפוץ". למה? כי היום כולם עושים אינטרפוץ. מכיוון שאין לי מושג מה זה אינטרפוץ, לעזעזאל, הוא הסביר לי. מסתבר שהקטע של האינטרפוץ זה שהצנרת שבין ברז המקלחון לבין ראש המקלחון עובר בתוך הקיר ולא על הקיר. האמת היא שזה נראה לי אידיוטי. למה אידיוטי? כי הצינור שמחבר בין ברז המקלחון לראש המקלחון הוא צינור שרשורי פשוט, עם מחברים פשוטים, והוא יכול להתבלות עם הזמן. ומה עושים במקרה שהצינור דולף? או שבאחד החיבורים שלו לצנרת מופיעה דליפה? צריך לשבור את הקיר – לא חבל?

ב- 22 השנים שחלפו עד היום כבר יצא לי לא פעם ולא פעמיים להחליף את הצינור השרשורי המצ'וקמק שמוליך מברז האמבטיה לראש מקלחון היד המורכב עליו. אני מתמלא חלחלה למחשבה שאם יהיה לי "אינטרפוץ" אצטרך בכל פעם כזאת לפרק את אריחי הקרמיקה שעל הקיר ולחצוב בקיר כדי להוציא את הצינור הפגום ולהחליפו בחדש.

מה שאומר שלא כל טרנד חדש – הוא גם הגיוני.

בדיוק כשם שעד היום אני לא מבין מדוע אנשים קונים אסלות מונובלוק, שבהם האסלה והניאגרה הן יחידה אחת. אני רואה באתרי השיפוצים ברשת שאלות של בעלי אסלות מונובלוק מיואשים ותוהים, שצריכים להחליף כל מיני חלקים בניאגרה שהתקלקלה להם פתאום באמצע החיים. אני, לעומת זאת, בכל פעם שמתקלקל לי חלק בניאגרה, מצוף או אטם, מה שלא יהיה – לא שובר תראש יותר מדי, אלא מעיף אותה קיבינימט וקונה חדשה בהום-סנטר ב- 120 שקל.

שזה מן-הסתם הרבה יותר זול ממחיר המים שמתבזבזים אצל בעלי אסלות המונובלוק בזמן שהם מתייעצים בפורומים לשיפוץ מה לעשות ובינתיים המים קולחים בשיקשוק עולץ מהניאגרה לאסלה.

ואם כבר מדברים, אני גם לא מבין את עניין האסלות התלויות, שאף הן הפכו לאופנתיות. מה הקטע? איזו הנאה יש לאדם בעשיית צרכיו תוך כדי ריחוף באויר?

אישית, אם היתי יושב על אסלה "תלויה" היתי מפחד שבכל רגע היא תקרוס מתחת לישבני הענוג.

אסלה צריכה לעמוד על הרצפה, כמו שבית צריך לעמוד על האדמה.

ברגע שיתחילו לבנות בתים באויר אולי יהיה הגיון באסלה תלויה באויר.

אם לחזור לעניין ה"אינטרפוץ", לשמחתי אינני נצרך להיכנס לצרה הצרורה הזאת – שכן לפני מספר חודשים קנתה ענת "דוש" איטלקי שמצא חן בעיניה, מערכת יוקרתית הכוללת ראש רחב והמון ניקלים מבריקים, והעיקר: צינור חיצוני המוליך מהברז לראש הדוש.

קדימה לעבודה: לצורך שליפת צנרת המים הנכנסים שהוליכו בעבר לברז האמבטיה אני חוצב בקיר, עם דיסק ופטישון, שתי חציבות תוך שאני נזהר לא לפגוע בצנרת עצמה.

הצנרת נשלפת. כעת עלי לחצוב בקיר שתי חציבות חדשות, להולכת הצנרת לברז המקלחת המיועד.

לכל צינור אני מחבר – בעזרת מחבר פליז 16-16 – תוספת באורך 20-30 ס"מ של צינור בקוטר זהה: 16 מ"מ,

בקצה כל אחד משני הצינורות אני מרכיב זוית פליז של 90 מעלות (שמשום-מה מסתבר שהינה בת 105 מעלות – כנראה על-מנת להגדיל את זוית הכניסה של הצינור המגיע מהקיר, שהרי כל מערכת ההשחלה מבוססת על מומנט הקשתיות ועיגוליות).

כאן המקום להעיר שלפני 22 שנה, כאשר בניתי את מערכת האינסטלציה, השתמשתי בקופסאות פלסטיק בזוית 90 מעלות שהתלבשו על זויות הפליז הללו. זוית הפליז התחברו אל קופסת הפלסטיק בעזרת ברגים. חלקה התחתון של קופסת הפלסטיק נצמד אל פתח המתעל, וחלקה העליון של הקופסה נצמד אל פני הקיר במישור אחד עם חלקה העליון של זוית הפליז. לאחר מכן ניתן לבטן את הקופסה בתוך הקיר. הכוונה היא שכאשר ייהיה צורך לשלוף את צינור ה- 16 מ"מ מתוך המתעל, צריך רק לשחרר את הברגים – ואז זוית הפליז תישלף החוצה יחד עם הצינור. כל זה נכון בתיאוריה. בשלב ההתקנה קופסת הפלסטיק חדשה ונוצצת, והכל נראה בסדר. הבעיה התעוררה עכשיו, בשלב הפירוק, כשניסיתי לשחרר את ברגי הקופסה כדי להפריד ממנה את זוית הפליז הנתונה בתוכה. או אז התברר לי לצערי הרב שהברגים נאכלו עם הזמן בקורוזיה, וראשיהם נשחקו. נראה לי שבכל עבודת השיפוץ אין דבר מעצבן יותר מבורג שראשו נשחק, ואין אפשרות לשחרר אותו בהברגה פשוטה. בסופו של דבר נאלצתי להשתמש בפטיש 5 קילו כדי לרסק את קופסאות הפלסטיק הסוררות ולחלץ מתוכן את זויות הפליז.

לכן אני מחליט הפעם שלא להשתמש בקופסאות הפלסטיק הללו, שיעילותן מוטלת בספק. זויות הפליז 105 יבוטנו חשופות בקיר. אמנם הדבר ייצור בעיה בעת הצורך בשליפת הצינור, ובמקרה כזה יהיה צורך לשבור את אריחי הקרמיקה באותו אזור, וכן לשבור את הבטון על מנת לחלץ את הזויות עם צינור ה- 16 מ"מ, אבל הנסיון המצער שלי עם קופסאוטת הפלסטיק הישנות אומר לי שבכל מקרה לא יהיה מנוס משבירה.

זוית הפליז 105 בנויה כך שחלקה התחתון מתחבר אל צינור המים 16 מ"מ, ואילו חלקה העליון (הפונה מהקיר החוצה) מתחבר אל מתאמי הברז.

בנוסף, זוית הפליז 105 מצויידת מאחור בבורג המוקף זיזים עגולים.

הבורג נועד לצורך עיגון הזוית אל מתקן קיבוע אשר נקרא משום-מה "אוגן" – כן, כן, זאת לא שגיאת כתיב: איזה חוכמולוג החליט שלמתקן העיגון יקראו "אוגן" באלף ולא בעין.

ה"אוגן" הוא מעין סרגל מתכת אובאלי, המשמש גם כ"שטאנץ" או סרגל מדידה. יש בו חורים עגולים לקיבוע שתי הזויות במרחק הסטנדרטי שבין שתי כניסות הברז.

כל חור עגול שכזה מוקף בשקערוריות עגולות המותאמות לזיזים העגולים שבאחורי זוית הפליז 105, כך שניתן "לשחק" עם הזוית ולקבע אותה בכל מיני זויות ביחס לסרגל.

                                                                                            אוגן

את ה"אוגן" אני מפלס היטב, ומבטן אותו לקיר.

לאחר הביטון יש לבצע פילוס נוסף, לתיקון התזוזות שהיו במהלך העבודה.

אגב, לפני 22 שנה, כשביצעתי את העבודה הזאת, הדורשת ייבוש מהיר של הבטון לצורך ייצוב, פילוס וקיבוע – השתמשתי בגבס, או פרופילה, או קלסימו, שמתייבשים מהר יותר מהבטון. הפעם השתמשתי בבטון רגיל ביחס מלט-חול 3:1, רק שלתערובת הוספתי מעט מאוד מים. יצאה תערובת יבשה, שאפשר היה "לשחק" איתה כמו פלסטלינה.

ביטון ה"אוגן" נעשה כך שהפתחים העליונים של זויות הפליז 105 נושקים לפני הקיר.

אל הפתחים הללו מוברגים כעת ה"למדים" – הלא הם מתאמי הברז. ה"למד" מורכב משתי תברוגות, שהאחת מהן מתברגת אל זוית הפליז 105, והשניה אל הברז. אלא שהתברוגות הללו אינן מצויות בקו אחד כי אם בזוית פיתול מסויימת, המאפשרת כיוונון עדין ומדוייק יותר בזמן הרכבת הברז. אם יש הפרש של מילימטרים ספורים בין המרחק בין שני המתאמים לבין המרחק בין כניסות הברז, אפשר לסובב את ה"למדים" כך שהסיבוב יגדיל או יקטין את המרחק ביניהם. לצורך כך אני משתמש בכמות נכבדה של טפלון, מה שמאפשר סגירה לא ממש הרמטית של התברוגת – וכך נותר מרווח שאפשר "לשחק" איתו מאוחר יותר לצורך הכיוונון העדין.

מכיוון שפתחה של כל זוית פליז 105 מצוי ממש על פני הקיר, התוצאה הסופית היא שכל מתאם "מבצבץ" מהקיר שני סנטימטרים החוצה.

על עניין ה"ביצבוץ" של מתאמי הברז כדי 2 ס"מ מהקיר אני לא סגור לגמרי. מצד אחד המתאמים חייבים לבלוט מהקיר במרחק שיאפשר את הרכבת ה"רוזטות", אותם חרוטים כסופים שנועדו לכסות את הפתחים בקיר לצורך אסתטיקה – אבל מצד שני אם הם יבלטו יותר מדי החוצה, הרוזטות עלולות להישאר מידלדלות באויר. הבעיה שלי היא שבשלב זה של העבודה גם אין לי כל מושג מה יהיה העובי הכולל של הקרמיקה והדבק. שני סנטימטרים נראים לי פשרה הוגנת בין החשש שהמתאמים יהיו בולטים מדי החוצה לבין החשש שהם יהיו שקועים מדי פנימה. נחיה ונראה.

אל ה"למדים" אני מחבר את הברז החדש של המקלחון. בודק שהמים זורמים, והכל בסדר – ואז מנתק את המים, מפרק את הברז החדש, ומרכיב במקומו את הברז הישן ששימש עד היום כברז האמבטיה. זאת משום שהעבודות עדיין בעיצומן, ועדיף שהברז החדש יישמר בקופסאתו המקורית, בעוד הברז הישן יהיה זה שיספוג את כל הליכלוך והג'יפה של עבודות השיפוץ.

24/09/2013

ביטון חציבות

בשלב הבא אני מבטן את החציבות בקיר. בשלב ראשון מבוטנות החציבות שנותרו במיקומה הקודם של הצנרת שהוליכה אל ברז האמבטיה.

לפני ביטון החציבות של הצנרת במיקומה החדש (אל ברז המקלחת) מתעוררת בעיה עם קטע הצנרת שנותר חשוף מחוץ למתעלים. צינור ה- 16 מ"מ עובר לאורך כל דרכו בתוך מתעל 25 מ"מ, אבל בקצהו, מקום שבו הוא אמור להתחבר לזוית הפליז 105, הכרחי לחשוף אותו כך שיבלוט כ- 10 ס"מ מחוץ למתעל – על-מנת שאוכל להחזיק אותו בחוזקה בכף היד בעת החיבור לזוית, פעולה המבוססת על הפעלת לחץ. אילו המערכת היתה פתוחה בעברה השני, בנקודת המחלקים של המרכזיה, היתי יכול לבטל לאחר מכן את ה"חריגה" על ידי משיכת הצינור בנקודת המחלקים עד שהיתה מורגשת נעילה המבשרת שחלקה התחתון של זוית הפליז 105 נצמד אל המתעל – וכך אכן עשיתי כשבניתי את המערכת לפני 22 שנה. אלא שהפעם אין לי גישה אל נקודת הכניסה במרכזיה.

הפתרון (המאולתר, אני חייב להודות, ולא-ממש מקצועי) הוא "לעטוף" את קטע הצנרת הגלוי ב"כאילו-מתעל": חתיכת צינור פלסטיק שחור בקוטר 40 מ"מ אשר יגן על צינור ה- 16 מ"מ כך שהוא לא יהיה מבוטן לקיר ובאופן זה ניתן יהיה (איכשהו) לשלוף אותו בשעת הצורך. צנור הפלסטיק בקוטר 40 גם יגן על המתעל בכך שהוא ימנע כניסת ליכלוך לתוכו בפתח היציאה של הצנרת, שנותר חשוף (בגלל אי-השימוש בקופסת הפלסטיק). מכיוון שזוית הפליז 105 כבר מורכבת על הצינור, ועכשיו אני מתעצל לפרק אותה, אני פשוט גוזר את קטע צינור ה- 40 מ"מ לאורכו באופן שניתן "להלביש" אותו מבחוץ על הצנרת. פעולת "ההלבשה" מבוצעת כך שחלקו התחתון של צינור ה- 40 מ"מ נצמד לפתח מתעל ה- 25 מ"מ וכאילו מהווה את המשכו. חלקו העליון של צינור ה- 40 מ"מ עוטף את חלקה התחתון של זוית הפליז 105, ומגן עליה בנקודה הקריטית של החיבור עם צינור ה- 16 מ"מ. באשר לחלקה העליון של זוית הפליז 105, כפי שציינתי קודם – החלטתי כבר לבטן אותו בקיר, למרות שפירוש הדבר הוא שכאשר יתעורר הצורך בעתיד לשלוף את הצינור (טפו-טפו) יהיה צורך לשבור קטע מסויים באריחי הקרמיקה וכן את הבטון. בכל מקרה, פיקניק זה לא יהיה.

                                                                           ביטון חציבות צנרת מקלחת

25/09/2013

שינוי נקודות המים של הכיור

שינוי צנרת המים של הכיור הוא מבצע פשוט יותר משינוי צנרת המים מהאמבטיה למקלחון – מכיוון שכאן מדובר בקיצור הצנרת, ולא בהארכתה.

בעבר הברז היה ממוקם מעל הכיור. במקומו יהיה עכשיו ברז "פרח", אשר "יצמח" מתוך הכיור כמו שושנה בין החוחים. בתחתיתו של ברז ה"פרח" יש שתי צינוריות גמישות, האמורות להתחבר אל ברזי הניל בקצה הצנרת.

את צינורות הולכת המים, יחד עם המתעלים, אני חותך מבלי שיתלוו לכך חרדות על פגיעה במערכת ההשחלה – כפי שהיה לי עם ברז המקלחת. אדרבא – ככל שהצנרת קצרה יותר, מלאכת השליפה וההשחלה בעתיד (טפו-טפו) תהיה קלה יותר.

בעבר נכוויתי כבר פעמים אחדות מברזי ניל מתוצרת מקומית או סינית שאחרי מספר שנים התקלקלו, והסתובבו על ריק. לכן הקפדתי הפעם לקנות ברזי ניל תוצרת גרמניה.

ברזי ניל לא נועדו לשימוש יום-יומי. אדם ממוצע משתמש בברז ניל אחת לחמש-שש שנים בערך. הבעיה היא שחמש-שש שנים זה בדיוק פרק הזמן שלוקח לברז ניל להתקלקל.

קראתי ברשת שבברזי ניל גרמניים זה לא קורה, אז קניתי גרמניים.

במאמר מוסגר אני חייב להעיר כאן שכל העניין הזה של ברזי ניל ממש לא מובן לי. מדוע בכלל משתמשים בברזי ניל? הם כל-כך קטנים ולא נוחים… ברזי הניל תוצרת הארץ שבעבר הפסיקו לעבוד אצלי היו ברזי הניאגרה בשירותים. מה שעשיתי היה להחליף אותם בברזי פלסטיק קטנים, פשוטים וזולים, מתוצרת מדגל, ואיתם לא היו לי אף-פעם בעיות.

מצד שני, היתרון של ברזי הניל כשמדובר בהתקנה מתחת לכיור הוא בעצם היותם קטנים, ובכך שהם לא תופסים מקום רב מדי.

בעת מיקום נקודות היציאה לברזי הניל חשוב להקפיד על כך שהנקודות יימצאו מתחת לכיור המיועד, אבל שלא יהיו מרוחקות מדי מפתח הברז, כדי שהצינוריות בתחתית הברז יגיעו בקלות אל ברזי הניל. חשוב גם למקם את הנקודות בריחוק המתואם עם רוחב הכיור, כך שבסופו של דבר שני ברזי הניל יימצאו משני צידי הכיור – ולא יוסתרו על ידו. לצורך כך אני גורר את הארונית, עם הכיור עליה, מעמיד אותה על בלוקים לצורך הגבהה של 10 ס"מ (שזה גובה הריצוף כולל המילוי), וממקם את נקודות היציאה של ברזי הניל מתחת לכיור ומשני צידיו.

ראיתי ביו-טיוב סרטון הדרכה עם פטנט נחמד: המתקין הרכיב את ברזי הניל על לוח עץ אותו הוא ביטן בתוך הקיר. זה נראה לי רעיון טוב, כי את לוח העץ אפשר לפלס בקלות, ואפשר למקם אותו כך שהוא יימצא במקביל לפני הקיר, ואז גם ברזי הניל יהיו מקבילים זה לזה ומרוחקים במידה שווה מפני הקיר לאחר חיפוי הקרמיקה.

לצורך כך אני מנסר חתיכת עץ 10X2 ס"מ, באורך 30 ס"מ, חוצב עבורו מלבן בקיר ומכניס אותו פנימה לתוך הקיר.

לאחר מכן אני מבטן את העץ לקיר.

יומיים לאחר מכן, כשהבטון הספיק להתייבש, אני מבריג אליו את זויות הפליז 105.

הפעם מדובר בזויות פליז 105 מעט שונות מאלו בהן השתמשתי לחיבור צנרת המקלחון. בעוד שהקודמות היו מצויידות בבורג אחורי, שנועד לקבע אותן אל ה"אוגן" – הרי הפעם, מכיוון שלא השתמשתי ב"אוגן", אלא בלוח עץ, אני משתמש בזויות פליז 105 עם גב בצורת משולש בעל שלושה חורי הברגה.

                                                                                             זוית פליז עם תושבת

זויות הפליז מוברגות אל הקרש המבוטן בעזרת ברגים פשוטים, שלושה ברגים לכל זוית.

לאחר מכן אני מבריג את ברזי הניל אל פתחי זויות הפליז.

גם הפעם אני משתמש בהרבה טפלון, על-מנת לאפשר "משחק" בשלב חיבור צינוריות הברז מאוחר יותר – כלומר שיהיה אפשר להבריג עוד קצת, רבע סיבוב או חצי סיבוב קדימה, כדי לשנות את מיקום פיית ברז הניל ולקרב אותה לקצה הצינורית.

נותר לי רק לקוות שברזי הניל ממוקמים בנקודות שיאפשרו גישה קלה ונוחה אליהם מתחת לכיור בזמן הרכבת ברז ה"פרח".

כמו-כן נותר לי לקוות שהמרחק בין ברזי הניל זה מזה, כמו גם ריחוקם מהרצפה – הינו סטנדרטי ואוניברסלי, מה שיאפשר לי בבוא העת לשדרג את הכיור והארונית, כלומר להחליף את כלי הסניטציה מבלי לשנות את מיקום הברזים.

                                                                    קיבוע ברזי ניל על לוח עץ

לסיום יש לבדוק אם שני ברזי הניל נמצאים בקו מפולס – ולבצע התאמות קטנות עד שהבועה בפלס מתייצבת במרכז.

                                                                    פילוס ברזי הניל

                                             ככה זה נראה בסוף: ברזי הניל ופתח הניקוז לכיור

26/09/2013

התקנת מערכת הניקוז למקלחון

מערכת הניקוז היא גולת הכותרת של הפרוייקט. השקעתי הרבה מחשבה בתיכנונה ובהקמתה, לאור לקחים שנצברו עם הזמן מהמערכת הישנה.

שתי המטרות העיקריות העומדות מאחורי תכנון המערכת הן:

א) ניקוז מהיר.

ב) מניעת ריחות רעים.

האיטיות בניקוז הישן נבעה מהצטברות ליכלוך, מבלי שתהיה אפשרות גישה נוחה לסלקו ממקום הצטברותו, בנקודת הריקון. הבעיה נעוצה בסיפון, הממוקם בתחתית פתח הריקון. יצור פתלתל שאני קורא לו "שבלול" – בגלל צורתו השבלולית המזכירה את האות S. חרף מידותיו הקטנות מוטל עליו תפקיד כפול:

א) קליטת המים הניגרים.

ב) חסימת ריח.

                                                                 סיפון או שבלול?

צורתו השבלולית של הסיפון נובעת מתפקידו כמחסום-ריח. על פי חוק הכלים השלובים, תחתיתו הקעורה של ה"שבלול" שומרת בתוכו כמות קבועה של מים, המונעים את מעבר ריחות הביוב.

הבעיה היא שה"שבלול" הוא גם האביזר הקולט את הליכלוך הניגר עם מי האמבטיה/מקלחת – שיער, חול, או סתם ג'יפה לא מזוהה. הליכלוך הזה שוקע בתחתיתו הקעורה של השבלול, אלא שבגלל צורתו המפותלת לא ניתן להכניס פנימה את האצבעות כדי לסלק את המשקעים.

וכך משקעי הליכלוך מצטברים עם הזמן וחוסמים את מעבר המים – מה שגורם להאטת הזרימה, ובסופו של דבר עלולים לגרום לסתימה במערכת הניקוז.

נשאלת השאלה: מדוע אביזר כה קטן אמור למלא שני תפקידים כה חשובים?

התשובה היא שהשרברב/שיפוצניק המצוי בארצנו, מעדיף "להקטין ראש", ולהתעסק עם כמה שפחות חלקים ואביזרים בחלל המצומצם המוקצה לצנרת הניקוז בחדר האמבטיה הסטנדרטי. מדובר בחלל שגובהו 10 ס"מ בסך-הכל.

בעל המלאכה המצוי אינו אוהב להגדיל ראש. לרוב מדובר באנשי עבודה פשוטים, שהתרגלו לעשות את העבודה במינימום השקעה, מינימום מאמץ ומינימום מחשבה.

ככלות הכל, לא מדובר בדירה בה בעל המלאכה עצמו עומד להתגורר. מה שחשוב לו זה לגמור את העבודה, להראות לבעל-הבית שהמערכת "עובדת", ולקבל את כספו. המערכת אכן תעבוד באופן תקין בתקופה הראשונה, וכל הצדדים יהיו מרוצים. אלא שבינתיים הליכלוך יצטבר בהדרגה, והזרימה תיחלש בהדרגה – ועד שתגיע הקטסטרופה, בדמות סתימה טוטאלית, יחלפו שנים, ואז לך תחפש את השיפוצניק…

במלים אחרות, כששיפוצניק מבצע עבודת אינסטלציה, הוא חושב משהו כמו שלושה חודשים קדימה, במקרה הטוב. אם תצוץ בעיה במערכת בחודשים הקרובים, בעל הבית עלול להתקשר אליו בעצבים ולדרוש את תיקון התקלה. אבל אם התקלה תתרחש בעוד מספר שנים, הוא תמיד יוכל להתנער מאחריותו בנימוק שמדובר בבלאי, או בתקלה שאינה קשורה לעבודתו.

בעל-הבית, אבל, צריך לחשוב 30 שנה קדימה. המערכת שהוא משקיע בה ממיטב כספו, אמורה לשרת אותו לפחות שנות דור ללא צורך להזעיק בדחיפות בעלי מקצוע לתיקון בעיות בלתי-צפויות – כגון נזילות, סתימות, או מפגעי ריח.

כמו בכל עבודת שיפוץ, עצם העובדה שהעבודה "בוצעה", והמערכת "עובדת" – אין פירושה שהדברים נעשו נכון. מערכות הניקוז והאינסטלציה נבחנות לטווח ארוך.

מה שמזכיר לי את מדורי ביקורת הרכב בעתונים, שתמיד מפרסמים כמה זמן נדרש לרכב החדש כדי להאיץ מאפס למאה קמ"ש. את מי זה מעניין? מה זה חשוב? הרבה יותר חשוב, לדעתי, זה כיצד הרכב יתפקד בעוד חמש-שש שנים, כשמד הקילומטרים יראה מספר בן חמש או שש ספרות. האם גם אז המנוע יגיב ביעילות? האם הוא בכלל יעבוד או ישבוק חיים? כמה שמן הוא יאכל? ומה עם מערכת ההילוכים? ובאיזו מידה הרכב ישמור על ערכו? אז אוקיי, נניח שיש פה-ושם בודדים הקונים רכב ואחרי שנה מוכרים אותו וקונים חדש, ומה שמעניין אותם זה רק הנתונים ההתחלתיים של הרכב – אבל רובנו קונים רכב שישרת אותנו לפחות שלוש-ארבע שנים, אם לא יותר.

הפתרון שלי הוא פיצול שתי הפונקציות: א) מתחת לפתח המקלחון יותקן אביזר פשוט לקליטת המים הניגרים. ב) בהמשך המערכת יותקן מחסום-ריח נפרד.

אביזר קליטת המים יהיה קופסה פשוטה שמאפשרת גישה אליה לצורך סילוק משקעי הליכלוך (בטרם ימשיכו למערכת הניקוז ויסתמו אותה כליל), במקום ה"שבלול" הפתלתל.

מחסום הריח יורכב מחיבור כמה זויות של 90 מעלות אשר ייצור את צורת האות U – כך שבתחתיתו תמיד תישמר כמות מים שתמנע מעבר ריחות מהביוב לחלל חדר האמבטיה – בהתבסס על חוק הכלים השלובים.

לצורך הקמת מערכת הניקוז הזאת יהיה צורך בהגבהת אגנית המקלחון בגובה 10 ס"מ נוספים מפני הריצוף, ובסך-הכל 20 ס"מ מרצפת הבטון (גובה הריצוף מרצפת הבטון הוא 10 ס"מ) – כלומר ביצירת "מדרגה".

המדרגה הזאת נחוצה משתי סיבות: א) נקודת הניקוז חייבת להיות גבוהה מכל שאר הנקודות במערכת הניקוז (שאם לא כן חוק הכלים השלובים יפעל במהופך, דהיינו: כמות קבועה של מיים תמיד תישאר על רצפת האגנית). ב) ככל שנקודת הניקוז של האגנית גבוהה יותר, כך המים יתנקזו במהירות גבוהה יותר.

מדובר בתוספת עבודה, אמנם, אבל זה לא מפחיד אותי. בנוסף יש בהגבהה הזאת אלמנט אסתטי ייחודי.

יתרה מזאת: ל"מדרגה" יהיה גם שימוש פונקציונלי: אפשר יהיה להניח עליה בקבוקי שמפו, למשל, או כל אביזר אחר – שיהיו מוגבהים מעל פני הריצפה הרטובה.

כאמור, אחד היתרונות בהגבהה הזאת יהיה בזירוז ניקוז המים. הפרש הגבהים בין פתח הניקוז של האגנית לנקודת היציאה לביוב, בקצה המערכת, יעמוד על 20 ס"מ. קודם לכן, כשהיה מדובר בחלל עבודה שגובהו 10 ס"מ, ניתן היה ליצור שיפוע מתון מאוד – דבר המאט את זרימת המים. המדרגה תיצור "מפל" מים שיאפשר זרימה מהירה.

החלטה נוספת שאני מקבל היא שצנרת הניקוז תהיה בקוטר של 50 מ"מ, במקום הצנרת הישנה שקוטרה 40 מ"מ. ההפרש הזה, בן עשרת המילימטרים, יהיה משמעותי כשמדובר בניקוז – כי אם הזמן טבעי שהצנרת תתמלא בחול או בחלקיקי ליכלוך מוצקים שלא יגיעו אל הביוב, והצטברותם עלולה לסתום את הצינור.

אני נכנס לגוגל ומחפש סיפון "ישר" ופשוט לאגנית – בלי פיתולים שבלוליים. בקטלוג של "חוליות" אני מוצא שני סיפונים כאלה: האחד נקרא "חיבור קצר לאגנית", והשני נקרא "חיבור ארוך לאגנית". כעת נותר לבדוק אם המידות מתאימות לאגנית.

האגנית המיועדת (90X90 ס"מ) היא בעלת פתח יציאה בקוטרו 60 מ"מ, וסביבו שקערורית שקוטרה 90 מ"מ. הסיפון אמור "להתלבש" מלמטה על השקערורית ולכסות את חור הניקוז – דהיינו: פתח הכניסה של הסיפון צריך להיות גדול מ- 60 מ"מ וקטן מ- 90 מ"מ.

במפרט של הקטלוג מצוין שקוטר הפתח העליון (הנקוב באות D) של "חיבור קצר לאגנית" הינו 44 מ"מ. מה שפוסל אותו – שכן קוטר הפתח העליון קטן מדי לאגנית המיועדת.

לעומת זאת, קוטר הפתח העליון (D) של "חיבור ארוך לאגנית" הוא 77 מ"מ, מה שבהחלט מתאים לפתח האגנית המיועדת: הוא קטן מ- 90 מ"מ (קוטר השקערורית) וגדול מ- 60 מ"מ (קוטר חור הניקוז).

הבעיה עם "החיבור הארוך לאגנית" היא קוטרו של פתח היציאה (הנקוב באותיות DN): 40 מ"מ. כפי שציינתי קודם, החלטתי שצנרת הניקוז תהיה בקוטר של 50 מ"מ. הפתרון שלי היה לחבר לצינור היציאה מעביר 40-50, כך שהמערכת תמשיך בקוטר הרצוי של 50 מ"מ (פתרון לא כל-כך חכם, כפי שיפורט בהמשך).

מצוייד בכל המידע הנ"ל אני ניגש אל הטמבוריה הסמוכה, החנות של האחים שמחי בעתלית – ומדבר עם איתי ועם אביו מנשה, שלא ממש מבינים מה אני רוצה מהם. יש להם סיפון סטנדרטי למקלחון, שעולה רק 20 ש"ח וכולם משתמשים בו, ועד היום אף אחד לא התלונן. בקשר ל"כולם" כבר הבעתי כאן את דעתי. הלאה.

משם אני נוסע לטירת כרמל, שם יש מחסן אינסטלציה גדול במתחם שנקרא "ענק העץ והגבס". למעלה מחצי שעה של נבירה בין שלל אביזרי האינסטלציה, לא מביאה אותי למחוז חפצי. גם כשאני מדבר עם קובי, הבעלים, הוא לא ממש מבין על מה אני מדבר. המבט בעיניו מעלה תהיות לגבי מצבי הנפשי. גם הוא מציע לי את ה"שבלול" שעולה 20 ש"ח וש"כולם" משתמשים בו.

משם קפיצה לזיסו, גמכן בטירת כרמל, ושיחה עם משה – שמכר לנו את כל האביזרים (מקלחון, קרמיקה, ארונית, כיור, וכו'), ושבמקרה הוא גם שכן שלנו ומתגורר בסמוך בגבעת הפרחים – ושגם הוא לא ממש מבין מה נפל עלי.

בחזרה הביתה, ומשם טלפון לשרות הלקוחות של "חוליות". אני שואל איך אפשר להשיג את האביזר שנקרא "חיבור ארוך לאגנית". הפקידה הסימפטית מתעניינת איפה אני גר, ונותנת לי שמות של ארבעה משווקים גדולים של "חוליות" באזור חיפה:

א)    ש.א.ח.פ – דרך חיפה 16 ק.אתא, טלפון: 04-8411471

http://www.sacf.co.il/

ב)  מנדלסון – דרך הגבורה 11 ק.אתא, טלפון: 04-8464999

http://www.mlsbar.com/

ג)  ש.א.ל – דרך ההסתדרות 159 חיפה, טלפון: 04-8727280

http://www.saltech.co.il/?CategoryID=20&ArticleID=1&SourceID=20&sng=1

ד )  ר.מלול – רחוב מרדכי מקלף 24 חיפה, טלפון: 04-8722206

http://www.b144.co.il/B144_sip/members/4D1C03114672615E491405.aspx

27/09/2013

חיפוש במחסני המשווקים

חמוש ברשימה אני נוסע ביום ששי לאזור המפרץ, ופוצח בסריקות. אצל מלול, ליד צומת הצ'ק פוסט, הבחור לא ממש יודע על מה אני מדבר. כשאני מראה לו את האביזר בקטלוג, הוא נאנח בכבדות ומתנצל שאין לו כרגע במלאי, אבל הוא יכול להזמין עבורי אם אני רוצה. אני אומר תודה, וממשיך הלאה.

אצל ש.א.ח.פ, בקרית אתא, הבעלים הסימפטי דווקא מבין מייד על מה אני מדבר. "היתי אינסטלטור 35 שנה," אומר. "ואני מסכים איתך. אולי נשאר לי אחד במחסן." הוא הולך לחפש במחסן, וכעבור עשר דקות חוזר כשבידו האביזר המיוחל. "תדע לך שהקבלנים הגדולים, אלה שבונים כיום רבי-קומות בבניה מודרנית, משתמשים רק בזה," מוסיף ומציין. אני משלם 35 ש"ח ויוצא כשעל פני מרוח חיוך של אושר.

אבל כבר בנסיעה חזרה הביתה מתחילים הספקות לכרסם. צינור היציאה הוא בקוטר של 40 מ"מ בלבד, ואני הרי החלטתי שכל צנרת הניקוז תהיה בקוטר 50 מ"מ. הפתרון שחשבתי עליו קודם לכן, בדמות חיבור מעביר (מתאם) 40-50, הוא פתרון מטופש. כשם שחוזקה של שרשרת נקבע על ידי החוליה החלשה שלה, כך גם קוטרה של צנרת ניקוז נקבע על ידי הקטע הצר שלה. אין טעם בצנרת בקוטר 50 מ"מ, אם אחד מקטעיה הוא בקוטר 40 מ"מ. הכוונה בהגדלת הקוטר ל- 50 מ"מ היתה להגביר את קצב זרימת המים, ולמנוע סתימה בעתיד, אבל אם קוטר צינור היציאה של הסיפון הוא 40 מ"מ – מהירות הזרימה תהיה בהתאם לכך, ולא משנה מה קוטר הצנרת בהמשך.

אז עד שאני מגיע כבר גומלת בי ההחלטה שעם כל הכבוד וההערכה למאמצים שהשקעתי במחקר הקטן שלי, כמו גם לסקר השווקים המתיש שערכתי, גם "חיבור ארוך לאגנית" של "חוליות" אינו הפתרון הרצוי.

וכך נבחרת בסופו של דבר אחת הקופסאות הפשוטות שמתגלגלות בין שלל עודפי חומרי האינסטלציה במחסן – קופסה עגולה פשוטה עם פתח יציאה של 50 מ"מ. הבעיה עם הקופסה הזאת היא שאין אפשרות לחבר אותה בהברגה אל ה"רשת" המותקנת מעל פתח הניקוז באגנית. אכן בעיה רצינית, אם כי האמת היא שנסיון השנים לימדני שגם פתרון ההברגה בסיפון שקניתי, כמו גם בסיפון ה"שבלול", אינו פתרון אידיאלי. במערכת הניקוז הישנה, כמו גם באמבטיה הגדולה, שעדיין לא עומדת בפני שיפוץ קרוב, ראש הבורג נשחק עם השנים וצבר קורוזיה עד שכיום בלתי אפשרי לחלץ אותו מהתושבת. החלטתי איפוא שלא נורא אם ה"רשת" העליונה לא תוברג הרמטית אל הסיפון, אלא תהיה פשוט מונחת על פתח האגנית. בשעת הצורך ניתן יהיה פשוט להרים אותה, כדי לאפשר גישה אל קופסת הניקוז, בלי צורך להתמודד עם ברגים סוררים (אם הפתרון לא יהיה משביע רצון, והרשתית תהיה חופשיה מדי, "מידלדלת", ניתן יהיה להדביק אותה עם סיליקון פשוט, ובשעת הצורך לגרד אותו).

באשר לחיבור הסיפון מתחת לאגנית, הרי שכיום יש חומר איטום מעולה בשם סיליקון "סופר 7" שבאמצעותו ניתן להצמיד היטב את הסיפון לתחתית. בנוסף, אני מחליט שבזמן הנחת האגנית על מצע החול אדאג להצמיד את פני הסיפון אל תחתית האגנית כך שמלמטה ילחץ על הסיפון מצע החול, ומלמעלה ילחץ עליו משקל האגנית – באופן שתיווצר אטימה כמעט "הרמטית".

28/09/2013

הרכבת מערכת הניקוז

מצוייד בתובנות הללו אני ניגש להרכבת מערכת הניקוז. כאן סוף-סוף אני זוכה לכמה דקות של הנאה צרופה, של חזרה לילדות ומשחק בלגו. זאת בעצם "השורה התחתונה" של עבודת הניקוז, אחרי כל החציבות, התיכנונים, והעבודה השחורה.

חבל רק שהמשחק כה קצר. תוך דקות ספורות מחוברות הזויות זו לזו – והנה ה"קונסטרוקציה" ניצבת לתפארת.

                                         מערכת הניקוז הראשית – מבוססת על חוק הכלים השלובים

התוצאה בהחלט משביעה את דעתי. תוך כדי נבירה בשלל אבזרי האינסטלציה במחסן גם מצאתי חיבור בצורת "קומקום" לפתח הניקוז הראשי לצנרת הביוב, בקוטר 4 צול, מה שחוסך לי כעת הוספת מחברים נוספים.

איפשהו באמצע הקו אני ממקם את קופסת הביקורת, שבפתח אחד מתחבר אליה צינור הניקוז מהמקלחון, בפתח אחר הקו ממשיך לעבר נקודת הניקוז הראשית של צינור הארבע צול היורד לביוב, פתח שלישי נשאר פתוח לפי שעה – הוא עתיד להתחבר עם קו הניקוז המגיע מכיור הרחצה. הפתח הרביעי נאטם בפקק עם גומיה. .

גם כאן מתעוררות בעיות – שתיים ליתר דיוק. האחת, מכיוון שקו הניקוז כולו בנוי בשיפוע, גם מכסה קופסת הביקורת יצא משופע, וזה נראה כלפי חוץ "עקום" כמו מגדל פיזה. בעיה שניה, בגלל ה"מדרגה" שבניתי, מכסה קופסת הביקורת נותר "קבור" עמוק מתחת לפני הריצוף העליון של המדרגה, ואין אליו גישה ישירה.

הפתרון לשתי הבעיות הללו יהיה בדמות "הגבהה" של פתח קופסת הביקורת, מעין תותב שיולבש עליה בשלב מאוחר יותר.

בשלב זה המערכת בנויה באופן רופף – ללא גומיות איטום, וללא סיליקון איטום – וזאת על-מנת שאפשר יהיה לעשות בה שינויים והתאמות בהמשך העבודה.

29/09/2013

הגבהה לאגנית המקלחון

בגלל המבנה המיוחד של מערכת הניקוז לאגנית, הכולל מחסום ריח בנוי מזויות פלסטיק של 90 מעלות, ה"סיפון" נותר "תלוי באויר" בגובה של 10 ס"מ מעל רצפת הבטון – כך שחלקו העליון מצוי בגובה 20 ס"מ מעל רצפת הבטון. המרווח הקיים בין רצפת הבטון לפני הריצוף הוא 10 ס"מ, על כן יש צורך בהגבהה.

מדובר באילוץ, אבל יש בו יתרון פונקציונלי: מיקום האגנית בהגבהה של 20 ס"מ, במקום 10 ס"מ, יאפשר ניקוז מהיר של מי הדלוחין מהמקלחת.

                                            החלק הימני של מערכת הניקוז מוגבה בגלל הגבהת האגנית

למען האמת, גם אלמלא האילוץ של מערכת הניקוז עדיף להתקין את האגנית גבוה מעל רצפת הבטון, כדי ליצור שיפוע משמעותי, שיאפשר ניקוז מהיר.

החלל בין רצפת הבטון לפני הריצוף הוא בגובה 10 ס"מ, מתוכם 2-3 ס"מ מיועדים לטיט ולעובי המרצפת – מה שמותיר מרווח זעום של 7-8 ס"מ לשיפוע צינור הניקוז. התקן מחייב שיפוע של 2%, שהינו מינימלי – ואינו מאפשר זרימה קולחת.

אבל אין ספק שנחמד יותר להתקלח בזרם שוטף ושוצף. ובמקרה כזה שיפוע מתון יגרום להצטברות מים על רצפת המקלחון.

במלה אחת: שלולית.

יתרה מזאת, עם השנים הצטברות משקעי ליכלוך במערכת הניקוז תגרום לכך שהניקוז יהיה יותר ויותר איטי.

ההגבהה נחוצה, אם כן, כדי ליצור שיפוע תלול שיאפשר ניקוז מהיר.

שיקול מעין זה כמובן שאינו נכלל בדרך-כלל במערכת השיקולים של השיפוצניק המצוי. עבורו מדובר בתוספת עבודה ובתוספת כאב-ראש. הוא יעדיף להניח את האגנית בגובה הריצוף – ולעזעזאל מהירות הניקוז. כל עוד המים מתנקזים – הוא את שלו עשה.

וכמו תמיד, כשעושים משהו מסיבות פונקציונליות – יש בכך גם אלמנט אסתטי.

האלמנט האסתטי מתבטא בכך שאגנית המקלחון לא סתם "יושבת" על הרצפה כפשוטת-עם, אלא יש לה במה משלה, מה שמוסיף לה מימד של "נפח". אם קודם היא היתה דו-מימדית, עכשיו היא תלת-מימדית.

המחשבה הראשונה היא פשוט להניח את האגנית על ערימת חול מעורב במלט – ולהניח לרצף להשלים את בניית המדרגה מסביב לערימת המילוי בשעת הריצוף. במחשבה שניה אני מחליט לעשות עבודה רצינית: בניה של ממש, עם בלוקים שיתחמו את המדרגה מכל צידיה.

הסיבה הראשונה להחלטתי לבנות בלוקים הינה להקל על עבודת הרצף בשלב ריצוף הקירות האנכיים של המדרגה. קשה לבצע עבודה כזאת על ערימת מילוי סתמית של חול ומלט. הרבה יותר קל לצפות בקרמיקה צלעות אנכיים של בלוקים.

סיבה שניה הינה הרצון לקבוע את צורת המדרגה כבר בשלב מוקדם זה של בניית המערכת, ולא לסמוך על שיקול דעתו של הרצף – שבמקרה שלי קוראים לו תיה והוא פועל סיני סימפטי ומקצועי, אבל לוקה בנטיה "להקטין ראש".

סיבה שלישית היא הצורך לתחום את ערימת מילוי החול והמלט כדי שלא תתפזר על פני רצפת הבטון של חדר האמבטיה, אלא תישאר כלואה מתחת לאגנית.

לצורך כך אני משתמש בבלוקים 10, בהם משתמשים לבניית קירות פנימיים בדרך-כלל. בלוק 10 נקרא כך משום שרוחבו 10 ס"מ. אורכו 40 ס"מ – וגובהו 20 ס"מ, שזה בערך גובה ההגבהה, כך שהוא בהחלט מתאים.

הכוונה הראשונית הינה לבנות את שורת הבלוקים במרחק 90 ס"מ מהקירות, כך ששולי האגנית יישבו על הבלוקים. במחשבה שניה הרעיון נפסל, כי נראה לי מסוכן ששולי האגנית יישבו על בלוקים קשיחים בעוד שאר חלקי האגנית יושבים על מצע חול ומלט. האגנית עשויה חרס, והיא עלולה להישבר בשעה שאדם בעל משקל ממוצע, או גדול מהממוצע, יעמוד עליה – כתוצאה מהבדלי העומסים והתמיכות. עדיף שכל חלקי האגנית יישבו על מצע אחיד של חול ומלט.

מסקנה: יש להרחיק את שורות הבלוקים משולי האגנית.

לפיכך אני מרחיק את הבלוקים כ- 100 ס"מ מהקירות, במקום 90 הסנטימטרים שהם רוחב האגנית. תוך כדי כך אני קולט שבכך אני יוצר סוג של הרחבה לאגנית, כלומר מרחיב את שוליה ב- 10 ס"מ נוספים. בכך מתווסף מימד של "שלח" למדרגה, שמלכתחילה היתה אמורה לעמוד רק על "רום" ("רום" ו"שלח" הם מושגים מעולם המדרגות). לתוספת הזאת יש יתרונות אסתטיים ושימושיים גם יחד.

היתרונות השימושיים:

א) מדרגה סביב המקלחון תאפשר הנחת אביזרים שונים בהגבהה מעל רצפת האמבטיה, כגון בקבוקי שמפו, שיהיו מונחים בקרבת מקום למקלחת. כשם שהמשכה של המדרגה, באזור האסלה, ישמש להנחת מברשת הניקוי לאסלה, למשל, או גלילי נייר טואלט לשעת חירום.

ג) במקרה שיינתזו טיפות מתחת לדלתות המקלחון, בעת הרחצה, הרטיבות לא תתפשט על פני רצפת האמבטיה אלא תישאר על שולי המדרגה.

שתי שורות הבלוקים, האחת במקביל לקיר המזרחי והשניה במקביל לקיר הצפוני, נבנות תוך הקפדה על כך שרוחב המדרגה בצידה האחד (כלומר מרחק הבלוק משולי האגנית) יהיה זהה לרוחב בצידה האחר. כמו-כן אני מקפיד כמובן שהבלוקים יהיו מפולסים, וכן שיימצאו לכל אורך השורה במקביל לקיר, ללא סטיות.

את הבלוקים אני מבטן לרצפה, וליתר בטחון ממלא את חלליהם בבטון. זאת מאחר שהם אמורים לתמוך מהצד בכל המערכת של המקלחון, ועל כן צפויים לעמוד בעומס כבד. העומס אמנם יופעל כלפי מטה – אבל יתפשט גם לצדדים. הוא כולל את משקל האדם המתקלח, פלוס משקל האגנית, פלוס משקל המילוי. הבלוקים אמנם יהיו "קבורים" בעומק 10 ס"מ בתוך ריצוף הריצפה, מה שמבטיח יציבות ל- 10 הס"מ התחתונים שלהם, אבל 10 הסנטימטרים העליונים יהיו חשופים.

אחרי בניית ה"קירות" אני עובר לשלב המילוי. שופך לתוך המדרגה מילוי תערובת חול ומלט, ביחס של 3 חול 1 מלט. כמות המילוי הנדרשת גדולה מכפי שחשבתי מלכתחילה: מדובר בשטח של מטר על מטר, שגובהו 20 ס"מ – ובחשבון פשוט בחמישית קוב.

עם תום המילוי אני מחליק ומפלס את פני השטח, כהכנה להנחת האגנית.

                                                           תשתית לאגנית המקלחון

02/10/2013

מיקום האגנית

בשלב הבא יש להניח את האגנית במקומה. האגנית היא פינתית, כלומר אמורה להימצא במפגש הקירות המזרחי והצפוני. בשלב זה אין לי מושג האם להצמיד את דפנות האגנית לקיר החשוף, בטרם קירויו באריחי הקרמיקה, או להשאיר מרווח. משום-מה נראה לי שהצמדת האגנית לקיר החשוף היא טעות, כי אחרי הנחת הקרמיקה, בעובי של 2-3 ס"מ (עובי האריח + עובי הדבק) האגנית כבר לא תהיה באורך 90 ס"מ, אלא תתקצר ל- 87-88 ס"מ – והתוצאה תהיה שדלתות המקלחון, שמותאמות לצלע באורך 90 ס"מ, יימצאו מחוץ לאגנית – מה שיגרום לנזילת מים החוצה בעת הרחצה.

ביג מיסטייק.

בשלב מאוחר יותר יתבררו לי שתי הטעויות במערכת השיקולים שלי: א) עובי שכבת הקרמיקה אינו 2-3 ס"מ, זאת משום שבניגוד לריצוף הריצפה, שבו משתמשים בטיט שעוביו יותר מסנטימטר, הרי שבקירוי משתמשים בדבק קרמיקה, שעוביו מילימטרים ספורים – ובכל אופן פחות מסנטימטר. ב) דלתות המקלחון אינן באורך של 90 ס"מ, בדיוק מסיבה זו: הן קצרות ב- 2 ס"מ מאורך צלעות האגנית על-מנת שניתן יהיה להצמיד את האגנית לקיר ו"לקבור" את שוליה בשכבת הקירוי.

סוגיה נוספת שמעסיקה אותי היתה האם אריחי הקיר אמורים להיצמד לשולי האגנית מהצד, או "לשבת עליהם" מלמעלה. כדי לקבל תשובה על כך אני נכנס לאינטרנט, מעיינתי בתמונות וצופה בסרטונים ביוטיוב. מסקנה סופית: האריחים אמורים "לשבת" על האגנית מלמעלה. הגיוני, שהרי אם האריח נצמד אל האגנית מהצד נוצר מרווח שבו המים יכולים לעמוד, להצטבר, ועם הזמן לחלחל בעדו. לעומת זאת, כאשר האריח "יושב" על שולי האגנית, המים ניגרים אל האגנית.

מכיוון שאני לא לגמרי סגור על עצמי, אני מגיע לפשרה לפיה אשאיר רווח של 2 ס"מ בין הקירות החשופים לבין האגנית. (החלטה שמאוחר יותר אני עתיד לשלם עליה ביוקר…)

באשר לגובה האגנית מעל פני רצפת הבטון – הרי שזה מוכתב על ידי גובה הסיפון, אותה קופסת איסוף ממנה התחיל תיכנון מערכת הניקוז. פתח הסיפון נמצא בגובה של 20 ס"מ מעל פני הריצפה. מה שמתאים לגובה הבלוקים ולגובה המילוי.

הבעיה היא לכוון את הסיפון כך שיימצא מתחת לפתח העגול שבאגנית. זאת הסיבה לכך שכשהתקנתי את מערכת הניקוז לא אטמתי את החיבורים בגומיות, אלא השארתי הכל חופשי. כעת יש לי אפשרות להזיז את המיפרקים ולשחק עם המערכת.

כיוונון הסיפון כך שיימצא בדיוק מתחת לפתח הניקוז של האגנית דורש מספר התאמות, ניסור צינורות בכמה סנטימטרים – והרמה והחזרה חוזרות ונשנות של האגנית הכבדה – עד שבסופו של דבר הסיפון יושב במדוייק במקומו הרצוי.

לסיום החלק הזה יש לפלס את האגנית. בהתחלה התלבטתי האם עלי לפלס אותה, או להניח אותה בשיפוע לצורך ניקוז המים אל פתח הניקוז. אלא שבדיקה פשוטה גילתה שמידרך האגנית בנוי בשיפוע ביחס לדפנות, מה שאומר שהדפנות עצמן חייבות להיות מפולסות.

                                                                         פילוס האגנית

כעת, כשהמערכת מסונכרנת עם האגנית, אפשר להתקין את גומיות האיטום בנקודות החיבור שבין חלקי צנרת הפלסטיק – זויות, צינורות, קופסת ביקורת, וכל השאר. מכאן והלאה המערכת נוקשה, ויהיה קשה לבצע בה שינויים דרסטיים. נקווה שלא יהיה בכך צורך.

לאחר הנחת האגנית נותר הפרש גובה בין הבלוקים (והמילוי) לבין שולי האגנית, בשל העובדה שעובי האגנית עצמה הוא 2-3 ס"מ. את הפרש הגבהים הזה אין בכוונתי למלא בשלב זה; הוא ישמש להנחת התשתית (טיט) לריצוף הקרמיקה של המדרגה סביב שולי האגנית.

בשלב הבא יש לבנות את המשך המדרגה מערבה, לעבר האסלה. כאן אני מתחבט בשאלה האם המדרגה צריכה להגיע עד לנקודת הריקון הראשית, שבה מערכת הניקוז התחברת לצינור הביוב 4 צול היורד מרצפת הבטון לביוב – ושם להיגמר, או שמא להמשיך אותה הלאה, אל מאחורי האסלה והלאה אל הקיר המערבי.

בסופו של דבר מכריע האלמנט האסתטי-עיצובי. אמנם אין הכרח פונקציונלי להמשיך את ההגבהה לאחר נקודת הריקון של המערכת, אבל מבחינה חיצונית זה לא נראה טוב שמדרגה "נקטעת" כך סתם באמצע הדרך. אם כבר – צריך להמשיך אותה עד לקיר הנגדי.

הבעיה בפתרון הזה היא שבניית ההגבהה מאחורי האסלה תאלץ אותי להרחיק את האסלה מרחק רב יותר מהקיר מאשר תיכננתי מלכתחילה. לא נורא, הרי ממילא האסלה היתה אמורה להתרחק מהקיר. ההרחקה נובעת מקיומו של החלון מאחורי האסלה, קצת גבוה ממנה. הימצאותו של החלון מחייבת את התקנת הניאגרה מתחתיו, כך שחלקה התחתון של הניאגרה נמצא מאחורי קרש האסלה כשהוא במצב מורם. עובדה זו מנעה בעבר את האפשרות להרים את הקרש מעבר לנקודת האיזון. עובי הניאגרה הוא 15 ס"מ – ויש לקחת מרחק זה בחשבון ולהרחיק את האסלה מהקיר מרחק גדול מזה על-מנת לאפשר את הרמת הקרש והעברתו מעבר לנקודת האיזון. בניית המדרגה מאחורי האסלה תחייב הרחקה נוספת, מעבר להרחקה המתוכננת.

אחרי כל ההרחקות הללו האסלה תהיה מרוחקת בערך 30 ס"מ מהקיר. זה אמנם לא ממש "מקובל", אבל האמת היא שאין שום תקן מחייב לגבי מרחק האסלה מהקיר. בינתיים רכשתי את הצנרת ה"לבנה" לחיבור ניקוז האסלה לצינור ה- 4 צול, היורד לביוב, והצינור המאוזן בצנרת ה"לבנה" ארוך דיו להגיע אל האסלה גם למרחק המוגדל (צריך לנסר אותו ולהתאים אותו למרחק המיועד בכל מקרה). באשר לצינור הניאגרה, אין לי מושג – כי עדיין לא קניתי את הניאגרה – אבל עד כמה שזכור לי גם שם יש צינור שמגיע באורך מכסימלי ונועד לניסור במשורית. במקרה הכי גרוע אחבר אליו מאריך כלשהו.

05/10/2013

מערכת הניקוז לכיור הרחצה

בניקוז הכיור לכאורה לא אמור להתבצע שינוי כלשהו, שכן המערכת הישנה תיפקדה מצויין וללא תקלות עד היום, טפו-טפו – ומיקום פתח צינור הניקוז של הכיור אינו צפוי להשתנות. סיפון הפלסטיק שיורכב מתחת לכיור מצוייד בצינור אנכי שמחליק בתוך טבעת סגירה, כך שהוא ניתן לכיוונון של כמה סנטימטרים למעלה או למטה – וגם הצינור האופקי שלו ניתן לניסור בכל אורך רצוי – כך שמיקומו של הפתח הקיים בקיר מתאים למעשה לכל כיור שיותקן.

העובדה שהפעם מדובר בכיור היושב על ארנית, במקום הכיור הישן שישב על הקיר, גם היא אין בה כדי לשנות משהו באשר למיקומו של פתח הניקוז.

אלא שאני כזכור החלטתי שהמערכת כולה תהיה בנויה מצנרת בקוטר 50 מ"מ, ואילו המערכת הנוכחית של הכיור היא בקוטר 40 מ"מ. לכן אין מנוס מהחלפת המערכת הישנה.

המערכת הישנה היתה מורכבת מסיפון שצינור היציאה שלו אל הקיר קוטרו 32 מ"מ. בקיר היתה קבועה זוית 90 מעלות 32-32, וממנה התמשך במורד הקיר צינור 32 מ"מ. בתחתיתו היתה זוית 90 מעלות 32-40, כלומר – מנקודה זו ואילך התחלף קוטר הצנרת ל- 40 מ"מ, מכאן עבר צינור הניקוז לאורך הריצפה במלוכסן, עד שהתחבר עם צנרת הניקוז של האמבטיה.

התוכנית שלי פשוטה: להתקין סיפון בעל צינור יציאה בקוטר 50 מ"מ, וממנו להמשיך את כל המערכת בקוטר 50 מ"מ. צינור הסיפון יגיע אל הקיר, שם יתחבר אל זוית 90 מעלות 50-50, ומשם המערכת תמשיך בצינור אנכי לאורך הקיר, עד לרצפה. בתחתית הצינור תורכב זוית 90 מעלות 50-50, ממנה ימשיך קו הניקוז לאורך רצפת הבטון עד אשר יתחבר אל הפתח שהכנתי לו בקופסת הביקורת בקו היוצא מהמקלחון, (פתח בקוטר 50 מ"מ, כמובן).

המכשול הראשון שבו אני נתקל כבר בהתחלה, ואשר מתסכל אותי עד מאוד – הוא שכל הסיפונים הסטנדרטיים לכיור הינם בעלי צינור יציאה בקוטר 32 מ"מ. יצאתי לסיבוב חיפושים במטרה למצוא סיפון ניקוז לכיור עם צינור יציאה של 50 מ"מ, ואף הרחקתי באחת השבתות עד להום-סנטר בקריית-חיים – אבל לדאבוני נוכחתי שאי-אפשר להילחם בסנדנרטים הקיימים בעולם האינסטלציה הישראלי.

יש אמנם סיפונים שצינור היציאה שלהם הוא בקוטר 50 מ"מ – אבל אלה סיפונים המותאמים לכיור מטבח, ולא לכיור אמבטיה. מסתבר שכיור מטבח שונה מכיור אמבטיה בכך שקוטר הפתח התחתון שלו גדול מזה של כיור האמבטיה. וכך, סיפון כיור המטבח מותאם בחלקו העליון לקוטר כיור המטבח, שהוא גדול מזה של כיור האמבטיה, ואי-אפשר להתקין אותו בכיור האמבטיה.

ההסבר להבדלי הגדלים הוא שהפסולת אותה קולט כיור המטבח הרבה יותר "כבדה" מזו שקולט כיור האמבטיה. אין מה להשוות בין הליכלוך שנשטף מהצלחות, הסירים, ושאר כלי האוכל – לבין המים הניגרים לאחר ציחצוח שיניים, למשל, או שטיפת הפנים בבוקר.

מה שנכון נכון. האמת היא שמערכת הניקוז הישנה של כיור האמבטיה תיפקדה מצויין וללא בעיות במהלך כל שנותיה, למרות העובדה שמדובר במערכת שתחילתה בצינור ניקוז "צר" בקוטר 32 מ"מ בלבד.

יתרה מזאת – גם אילו היתה נוצרת סתימה כלשהי – סביר להניח שהיא היתה נוצרת בתחילת המערכת, לפני הכניסה לקיר. והרי כל החלקים הללו גלויים, וניתן לגשת אליהם בקלות. במקרה הכי גרוע הסיפון נסתם, ואז פשוט שולפים אותו החוצה בהברגה, מרוקנים את הליכלוך, ומבריגים בחזרה.

כך שההחלטה שלי, להחליף את כל מערכת ניקוז הכיור בצנרת בקוטר של 50 מ"מ נראית עכשיו קצת פסיכוטית.

אבל אני עקשן – ועל עקשנות משלמים, כידוע. אז עכשיו אני משלם על כך בהרבה עבודה קשה (וכנראה מיותרת, שלא לומר סיזיפית) הכוללת חציבות מפרכות ואילתורים שונים.

ראשית, את הנתון ההתחלתי של סיפור הכיור הסטנדרטי לא ניתן לשנות. השלמתי איפוא עם העובדה שהמערכת תתחיל עם צינור 32 מ"מ עד לקיר. כאן אני מתכנן להתקין זוית 90 מעלות 32-50, וממנה להמשיך את המערכת בצנרת 50 מ"מ. אבל הבעיות מתחילות כבר בתוך הקיר – כאן צינור הניקוז אמור לעבור בין שני צינורות הפלסטיק של כניסת המים, החצובים בקיר. מסתבר שהתוספת הזאת, בת 18 מ"מ "בסך הכל", היא משמעותית ביותר כשמדובר בחציבה בקיר בין שני צינורות מים נכנסים אשר יש להיזהר היטב שלא לכופפם או לפגוע בהם. הבעיה הרצינית ביותר נוצרה בנקודת המפגש של הצנרת עם הרצפה, שם צינורות המים הנכנסים קרובים מאוד זה לזה, וקשה מאוד "לשתול" ביניהם זוית 90 מעלות 50-50. יתרה מזאת – לתומי חשבתי בהתחלה שאין בעיה עם צנרת בקוטר 50 מ"מ המותקנת מתחת לריצוף, שכן הפרש הגבהים בין רצפת הבטון לפני הריצוף הוא 10 סנטימטרים, כלומר גובה כפול מחמשת הסנטימטרים המהווים את קוטר הצינור. הבעיה היא החיבור בין זוית ה- 90 מעלות 50-50 לין צינור האופקי. הזוית מתחברת לצינור על ידי טבעת, שקוטרה החיצוני הוא בערך 60-70 מ"מ, מה שמותיר מרווח מצומצם מאוד ל"משחק". הטבעת הזאת גם לא מסוגלת להשתחל במרווח הצר שבין שני צינורות כניסת המים, שבנקודה זו, במפגש רצפת הבטון עם הקיר, הינם קרובים מאוד זה לזה.

בשלב זה אני נתקף משברון נפשי, על גבול הדיפרסיה. כל-כך רציתי "להגדיל ראש" – והנה מסתבר לי שלעתים דווקא "ראש קטן" עדיף.

06/10/2013

חציבה אלכסונית בקיר

הפתרון (הדחוק, אמנם, אך הגאוני כשלעצמו) צץ בראשי תוך כדי שינה. כל-כך עמוקה הדיפרסיה, עד שגם במהלך השינה מוחי ממשיך לחשוב על פתרונות יצירתיים. הרעיון שצץ בחלומי הוא לעקוף את צנורת המים הנכנסים ע"י חציבה אלכסונית. מי קבע שניקוז המים היוצאים מהכיור חייב להיות מאונך?

אז מייד אחרי שאני מתעורר אני חוצב חציבה אלכסונית מפתח הכניסה בקיר ועד רצפת הבטון כך שנקודת היציאה ברצפה תימצא הרחק מאותה "פקעת" של צנרת המים הנכנסים. בנוסף, אני מחליט למקם את זוית ה- 90 מעלות התחתונה בתוך הקיר – כך שאותה טבעת ידועה לשימצה לא תבלוט מעל רצפת הבטון ולא תגרום בעיות בעת הריצוף.

                                                          חציבה באלכסון לצנרת ניקוז כיור

באותה הזדמנות אני מרגיע במקצת גם את פסיכוזת ה- 50 מ"מ שלי. מכיוון שצינור הניקוז של הסיפון הוא בקוטר 32 מ"מ, לא יקרה אסון אם המערכת תתרחב בהדרגה – כך שצינור הניקוז הקבוע בקיר יהיה בקוטר 40 מ"מ, ורק אחר-כך, בהמשך המערכת, צינור הניקוז העובר לאורך הרצפה יהיה בקוטר המלא של 50 מ"מ.

וכך, מערכת ניקוז הכיור בנויה מצינורות בשלושה קטרים שונים: הצינור היוצא מהסיפון לקיר הוא בקוטר 32 מ"מ, הצינור ההמשיך כלפי מטה – במלוכסן – בתוך הקיר הוא בקוטר 40 מ"מ, והצינור העובר לאורך הרצפה הוא בקוטר 50 מ"מ. כל העבודה הקשה הזאת נעשתה כדי להגשים את המטרה שהצבתי לעצמי מלכתחילה: להתקין מערכת ניקוז בקוטר 50 מ"מ.

בסופו של דבר המטרה הושגה, גם אם רק באופן חלקי.

                                                            צינור הניקוז בריצפה עובר מתחת למקלחון

לפני חיבור צינור ה- 50 למערכת אני מודד את המרחק הנדרש, בין הקיר המזרחי וקופסת הביקורת: 260 ס"מ. הבעיה היא שאחרי כל החיתוכים, הניסורים וההתאמות, צינור ה- 50 היחיד שנותר לי בשלמותו הינו באורך 240 ס"מ בלבד. דילמה. אילו היתי שיפוצניק מצוי, ואפילו קבלן מקצועי המכבד את עצמו, לא היתי מהסס לחבר לצינור בקצהו מחבר (וכאלה יש לי בשפע) ולחבר אליו תוספת קטנה כדי להשלים את החסר. אבל תוספת של מחבר למערכת היא תוספת של אפשרות פוטנציאלית לנזילה בעתיד – וזה לא נראה לי מקצועי, ובטח שלא מתאים לפרפקציוניזם הידוע לשימצה שלי. כל עוד נפשי בי אני חש איפוא לטמבוריה של האחים שמחי, ומחפש צינור 50 פשוט, באורך 3 מטרים. איתי רואה אותי נובר בערימת הצינורות, וניגש אלי. כשאני מסביר לו שאני צריך צינור 50, הוא מתנצל שבדיוק עכשיו נגמרו לו הצינורות 50. אני שואל מתי יגיעו, והוא אומר שאין לו מושג. חוק מרפי אומר שאם יש ליד הבית שלך חנות חומרי בניין מלאה צינורות בכל הקטרים, ושמעולם לא חסרו בה צינורות פלסטיק לניקוז בקוטר 50 מ"מ, דווקא באותו רגע שבו אתה צריך בדחיפות צינור פלסטיק לניקוז בקוטר 50 מ"מ – הוא יהיה חסר במלאי.

איתי רואה שנפלו פני, ואומר: אני יכול לתת לך שני צינורות קצרים של 50, תחבר אותם ביחד – מה הבעיה?

תודה, אני משיב, אבל לא תודה.

07/10/2013

חיבור צנרת הניקוז הרצפתית

ביום שני, 07 באוקטובר 2013, אחרי ההקלטוה ברדיוס, אני מטלפן אל איתי מתחנת הרכבת בראש העין ושואל אם הגיעו במקרה צינורות 50. הוא אומר שלא, ולא נראה לו שבקרוב יגיעו.

בארבע וחצי אחה"צ אני מגיע הביתה, אוכל צהרים, ואז נוסע לפרדיס – ושם קונה את הצינור המיוחל (עולה לי 24 ש"ח).

אחר-כך, כל הנסיעה הביתה, בכביש החוף צפונה, אני משקשק מפחד שמא שוטר יעצור אותי בגלל הצינור הבולט מהחלון.

לצורך הנחת צינור ה- 50 מ"מ על הרצפה צריך להוריד את האגנית, לשבור כמה בלוקים מהקירות התומכים את המדרגה, ולפנות את המילוי העומד בדרכו של הצינור. כמובן שכל העסק חלמאי במקצת – מה שבאמת היתי צריך לעשות זה קודם להתקין את מערכת הניקוז של הכיור, ורק לאחריה להתקין את האגנית – אבל מאוחר מדי.

החלטה מושכלת שקבעתי מראש היא לוותר על קופסאות ביקורת על פני הרצפה, כלומר במהלך דרכו של צינור הניקוז 50 מתחת לריצוף, מהקיר המזרחי ועד להתחברותו למערכת הניקוז הסמוכה לקיר הצפוני. הריצוף בנוי אריחים אפורים בגודל 60 על 60  והם כל-כך יפים שחבל לכער אותם עם חורים עגולים ומכסי פלסטיק או ניקל. במשך 22 השנים האחרונות לא אירעה שום סתימה במערכת הניקוז של הכיור, ונקווה שגם להבא לא יהיו סתימות, טפו-טפו. הכיור מנקז כמויות מים קטנות, יחסית, שבכל מקרה אינן גורפות עמן ליכלוך "כבד". מה כבר עושים בכיור האמבטיה? מצחצחים שיניים? שוטפים פנים? במקרה של שערות וכאלה, רוב הסיכויים שהליכלוך ייעצר ברישתית המותקנת בפתח הניקוז של הכיור. ואם לא – הוא יתאסף בסיפון המותקן מתחת לכיור. נראה לי שכל סתימה במערכת הניקוז של הכיור ניתנת לתיקון על ידי פירוק הסיפון וריקונו.

קופסת הביקורת היחידה במערכת נמצאת בסמוך לקיר הצפוני בגובה של 10 ס"מ מעל רצפת הבטון, בגלל היותה חלק ממערכת מחסום הריח הבויה על עקרון הכלים השלובים. אי-לכך צינור הניקוז של הכיור, העובר מתחת לריצוף, ייאלץ "לטפס" בסוף דרכו לגובה של 10 ס"מ על-מנת להתחבר אליה. לפיכך אני מתקין בקצהו זוית 90 מעלות כלפי מעלה, ועליה זוית 90 מעלות הצידה לצורך ההתחברות לקופסת הביקורת. באופן זה נוצרת בעצם מערכת נוספת של כלים שלובים – הפעם בצנרת הניקוז של כיור השטיפה. ההגבהה גורמת לכך שבכל זמן נתון תישאר כמות גדולה של מים כלואה בתוך צינור הניקוז 50 העובר מתחת לריצוף, כמו גם בשתי ה"זרועות" שבקצותיו – האחת בצינור ה- 40 מ"מ היורד בתוך הקיר המזרחי, והשניה בזוית העולה לקופסת הביקורת בסמוך לקיר הצפוני, בגובה 10 ס"מ. על ידי כך נוצר מחסום ריח נוסף – אם כי למען האמת אין בו צורך ממש, שכן הסיפון מתחת לכיור השטיפה כבר משמש כמחסום ריח (בתוך גליל הפלסטיק שלו כלואה כל העת כמות מים קבועה, ומחיצת הפלסטיק שבמרכז הגליל שקועה בתוך המים כך שהיא מונעת מעבר ריחות מהביוב).

חיבור צנרת ניקוז רצפתית למערכת



בשלב הבא אני מתקין את גומיות האיטום בחלקי החיבור שבין הצינורות והזויות השונים.

לאחר מכן אני מבטן את החציבות בקיר. גם הפעם, כמו במערכת המים הנכנסים של המקלחת, מתעוררת בעיה עם החלק העליון של צינורות ה- 16 מ"מ, ה"מבצבצים" מחוץ למתעלים. כל עוד הצנרת עוברת בתוך מתעלים של 25 מ"מ, אין בעיה לבטן את המתעלים. אבל מהנקודה שבה צינור ה- 16 מ"מ יוצא מהמתעל, בדרכו אל זוית הפליז 105, יש קטע בן כמה סנטימטרים שבו הוא חשוף. חשיפה זו היתה הכרחית בזמן הרכבת המערכת, כדי שאפשר יהיה לאחוז את צינור ה- 16 מ"מ בכף היד על-מנת לתקוע אותו בחוזקה אל חלקה התחתון של זוית הפליז 105. לא ניתן היה לחבר את זוית הפליז 105 אל צינור ה- 16 מ"מ כשהוא נתון כולו בתוך המתעל, כי החיבור מבוסס על הפעלת לחץ – ולצורך כך יש לאחוז את הצינור חזק ביד. כתוצאה מכך נותר קטע חשוף של כעשרה סנטימטר של צינור ה- 16 מ"מ ואי-אפשר פשוט לצקת עליו בטון, מכיוון שזה ימנע בעתיד אפשרות לשלוף את הצינור במקרה של תקלה. הפתרון, גם כאן, כמו במקרה הקודם של המקלחון, הוא לקחת צינור 40 מ"מ, לגזור אותו לאורכו כדי שאפשר יהיה להלבישו מבחוץ על הצנרת מבלי שיהיה צורך לפרקה, ופשוט "לעטוף" בו את צינור ה- 16 מ"מ בחלקו החשוף, העולה אל זוית הפליז. באותה הזדמנות אני עוטף בו גם את חלקה התחתון של זוית הפליז עצמה. במבט מהצד, צינור ה- 40 מ"מ נראה כהמשכו של המתעל 25 מ"מ

08/10/2013

בדיקות והשלמות

עכשיו, כשמערכת הניקוז של המקלחון מחוברת למערכת הניקוז של הכיור, ושתיהן מתחברות אל מערכת הניקוז (העתידית) של האסלה, והכל ביחד מתחבר אל צינור ה- 4 צול של הביוב הראשי – המערכת אמורה להיות סגורה. הגיע איפוא הזמן לניסוי כלים.

הניסוי מתבצע באמצעות החדרת צינור לפתח הניקוז של הכיור וכן לפתח הניקוז של האגנית. בשני המקרים אני מניח למים לזרום בניחותא כמה דקות, ובודקתי שאין נזילות.

אין, תודה לאל.

                                                                    בדיקת זרימה ונזילות

לסיום שלב זה נותר לאטום את המערכת בסיליקון "סופר 7" – שהוא סיליקון עוצמתי ביותר. מדובר במוצר חדש בשוק, יחסית – הוא הגיע ארצה רק לפני שנה-שנתיים – בעל יתרונות רבים. הוא מיוצר בהולנד ויש בו תוספים פולימריים המעניקים לו אפשרות הדבקה בנוסף ליכולת האיטום. באתרי הייעוץ לשיפוצניקים ברשת ממליצים בדרך-כלל על "סופר 7" או על "סיקה" לעבודות הדורשות איטום. אני לא מכיר את ה"סיקה", ואין לי מושג מה ההבדל בין שניהם, אבל יש לי נסיון טוב מאוד עם "סופר 7". הוא מתקשה מהר מאוד (אפילו בתנאי רטיבות !) ואחרי ההתייבשות מקבל מרקם קשוח – כאילו מדובר בהלחמה. אין בכלל מה להשוות לסיליקון הפושטי הישן, שנוטה להתקלף, להתפורר ולהתבלות עם הזמן.

את החיבור בין הסיפון לתחתית האגנית אני מורח מבחוץ בכמות נכבדה של "סופר 7", מלאכה מפרכת בגלל קשיי הגישה: האגנית כבר עומדת על מילוי החול, וצריך לפנות את המילוי מסביב ולהשחיל את היד מלמטה כדי להגיע לאזור החיבור של הסיפון עם האגנית ולהקיף את הסיפון מסביב במלואו על פני כל שטח המגע.

כמות נדיבה לא פחות של "סופר 7" נמרחת בחלקו הפנימי של הסיפון, בקו החיבור הפנימי עם תחתית האגנית. הפעם הגישה קלה יותר: אני פשוט משחיל יד דרך פתח הניקוז של האגנית, ומורח את החומר לצדדים. קוטר הסיפון גדול מקוטר פתח הניקוז של האגנית, כך שנותר מרווח של בערך סנטימטר משולי פתח האגנית לשולי הסיפון – ואותו אני ממלא בנדיבות בחומר.

תפקיד הסיליקון במקרה זה כפול:

א) לאטום את חיבור הסיפון לאגנית.

ב) "להדביק" את הסיפון לתחתית האגנית (תחליף לבורג בסיפון סטנדרטי).

בשלב הבא אני ממלא את המדרגה הצמודה לחקיר הפוני, זו שמאחורי האסלה, בחול ומלט.

בשלב הבא אני מבטן את צינור הניקוז 50 מ"מ העובר על רצפת הבטון מהקיר המזרחי ועד לקופסת הביקורת הסמוכה לקיר הצפוני, ומנקז את כיור השטיפה. האמת היא שאין צורך בביטון הצינור, שעליו יונח מאוחר יותר מילוי החול ומלט לריצוף – אבל אני רוצה להגן עליו שלא ייפגע במקרה בשעת עבודת הריצוף עצמה. הצינור אמור להחזיק בתוכו מים כלואים כל הזמן, כי משני קצותיו יש הגבהות, וכל סדק קטן – גם בחלקו העליון – יגרום לנזילה.

19/10/2013

ריצוף

תיה מגיע ביום ששי לביצוע הריצוף.

שטח הריצוף אינו גדול – מדובר בפחות מששה מ"ר – ואילו היה השטח מישורי, מדובר היה בעבודה קלה ופשוטה. אלא שאני "סיבכתי" את המצב על-ידי בניית ההגבהות השונות: זו של האגנית וזו של צנור הניקוז הצפוני, וכעת יש למדרגות הללו "קירות", אותן יש לחפות מהצד ולרצף מלמעלה. בנוסף יש ליצור "פאזות" בחיבורים של אריחי המדרגות, שכן אני מעדיף שלא להשתמש בזויות מתכת ("פינות קרמיקה") לחיבורי הקרמיקה שעל הרצפה.

מה שאומר שמחכה לתיה עבודה מסובכת, הדורשת הקפדה ודייקנות – שכן כידוע החלק הקשה בעבודות הקרמיקה הוא החיתוכים.

לזכותו ייאמר שהוא עובד-אומן, ואפשר לסמוך עליו שיעמוד במשימה. מה גם שמבחינה כספית הוא יתוגמל בהתאם (התעריף המוסכם ביננו הוא 70 ש"ח למ"ר, וכאן מדובר בשטח של כ- 6 מ"ר, דהיינו 420 ש"ח – אבל הוא יקבל סכום כמעט כפול: 800 ש"ח).

כשתיה מגיע, הוא מסתכל על העבודה שעשיתי, ולא אומר כלום – אבל ניכר בו שאינו ממש מבין לשם מה נבנו ההגבהות. בחמש שנותיו בארץ הוא עשה כבר עבודות שיפוץ בעשרות חדרי אמבטיה, וסביר להניח שבאף אחד מהם לא נתקל בלוליינות ניקוזית שכזאת. אין טעם להסביר לו. קשה להניח שהוא מכיר את חוק הכלים השלובים, ומכיוון שאני הבוס אני גם לא מרגיש חובה להסביר.

לפעמים נחמד להיות הבוס.

מאוחר יותר הוא יעיר לי בכל זאת על פאשלה אחרת שעשיתי. בינתיים יש לבצע את עבודת הריצוף.

כדרכו בקודש, גם הפעם הוא מנסה לחפף. בשלב הכנת המילוי לריצוף, אני קולט אותו מביא מלמטה רק חול. ככל הידוע לי התערובת אמורה להכיל מלט וחול ביחס של אחת לשלוש – אבל לא בא לי להיכנס איתו לעימות. אז אני פשוט מתחיל להעמיס דליי מלט ולהעלות אותם למעלה. כשאנו נפגשים במדרגות, אני לא מתאפק ומעיר לו על כך, והוא מקבל את הערתי. בסופו של דבר המילוי מורכב כפי שצריך: מלט וחול ביחס של אחת לשלוש.

                                                                    הכנת מילוי לריצוף

הריצוף מבוצע באריחי קרמיקה בגון אפור כהה בגודל של 60 על 60 60 X 60ס"מ. 
האריחים הם מסוג גרניט פורצלן עם מרווחים של שני מ"מ שימולאו מאוחר יותר ברובה.

                                                                             ריצוף

רק בסיום העבודה, כשאני מסיע אותו בחזרה למגורים בקרית-חיים, תיה מרשה לעצמו להעיר בקול על הפאשלה האחרת שעשיתי, והפעם מדובר בכזאת שאי-אפשר לעבור עליה בשתיקה: כאשר מיקמתי את האגנית לא הצמדתי אותה לשני הקירות החשופים התוחמים אותה משני צידיה.

פאשלה של טירונים.

מסתבר שכאשר מניחים את האגנית, חייבים להצמיד אותה לשני הקירות הגובלים בה – כך שלאחר מכן, בזמן הקירוי, אריחי הקרמיקה "יעמדו" על שוליה. באופן כזה, המים הניגרים על אריחי הקרמיקה בזמן המקלחת, נאספים על שולי האגנית ואינם יכולים לחלחל מטה (או פנימה אל הקיר) – אלא מתנקזים פנימה לתוך האגנית.

האמת היא שהמחשבה על כך צצה בראשי בזמן העבודה על הנחת האגנית במקומה. עצרתי ושאלתי את עצמי: האם הקרמיקה אמורה להיצמד אל האגנית מהצד – או מלמעלה? מכיוון שלא ידעתי את התשובה, נכנסתי לאינטרנט ועברתי על תמונות של מקלחונים שונים. ונוכחתי שכמעט בכולם אריחי הקרמיקה "מונחים" מלמעלה, כלומר על שולי האגנית, ואינם נצמדים לדפנותיה. גם כשהסתכלתי באמבטיה האקרילית שלי, בחדר האמבטיה ה"גדול", נוכחתי שגם שם אריחי הקרמיקה יושבים מלמעלה על שולי האמבטיה. כשחשבתי על כך לעומק, הבנתי שאכן זוהי האטימה היעילה ביותר, שכן הגרויטציה עובדת במאונך – המים מחלחלים מלמעלה למטה, ועל כן מוטב שייתקלו בהגיעם לתחתית במחסום בלתי עביר.

אלא שמשום-מה היה נדמה לי שעובי הקירוי – כלומר האריח עם הדבק – מגיע ל- 2 ס"מ, וזאת היתה הטעות שלי. הטעות הזאת גרמה לי להציב את האגנית במרחק של כסנטימטר אחד מהקיר הצפוני (שזה עוד נסבל איכשהו), וכשני סנטימטרים מהקיר המזרחי (שזה ממש, אבל ממש, בלתי נסבל). עכשיו, בנסיעה לקרית-חיים, תיה העמיד אותי על טעותי והסביר לי שעובי האריח עם הדבק על הקיר מגיע בקושי לסנטימטר אחד.

מה שאומר שאריחי הקרמיקה בקיר הצפוני איכשהו יתיישבו על דופן האגנית, אבל האריחים על הקיר המזרחי יישארו מרוחקים מהדופן, ובמקרה הטוב ייצמדו אליה מהצד.

"לא נורא," מרגיע תיה, "תמלא בבטון את המרווח שבין הקיר לאגנית, ואני אסתדר איכשהו."

מה שהוא מתכוון להגיד, זה שמילוי הבטון יהיה הבסיס עליו "יעמדו" אריחי הקירוי של הקיר המזרחי.

כמובן שאיני יכול לקבל את עצתו, וזאת משתי סיבות:

א) בזמן המקלחת, המים הניתזים על אריחי הקיר ינזלו מטה ויגיעו למרווח המילוי, ועם הזמן עלולים לחלחל דרכו ולהגיע לרצפת הבטון של האמבטיה (ומשם אל תקרת החדר שבקומה מתחתיה).

ב) כל מי שיראה את האגנית בעתיד, יגיד: "מי החובבן שבנה את זה?"

הפתרון שלי: לטייח את הקיר המזרחי בשכבת טייח בעובי של לפחות סנטימטר אחד, על-מנת "לקרב" את הקיר אל דופן האגנית.

פתרון זה מתבקש גם מסיבה נוספת: החציבות השונות יצרו כל מיני פיתולים בקיר, ורציתי שכאשר תיה ייגש לעבודת הקירוי, הוא יקבל משטח חלק פחות או יותר.

21/10/2013

טיוח

יום א', 21/10/2013, מוקדש לטיוח הקיר המזרחי. עכשיו האגנית צמודה לקיר, אלא שבכך לא נגמרות הצרות. תיקון הפאשלה ההיא גורם להיווצרותה של פאשלה נוספת, אף היא פאשלה של טירונים: כפי שיתברר לי מאוחר יותר, עבודת הטיוח גורמת לקבירת ה"למדים" בתוך שכבת הטיח. ה"למדים" הם אביזר החיבור בין יציאת צינור המים מהקיר אל הברז. הם קיימים כדי לאפשר מרווח הברגה בעת חיבור הברז (וכן לצורך תיקון פערים הקשורים למרווח בין שתי פיות הברז). המצב האידיאלי (ואת זה אני יודע היום, בחוכמה שלאחר מעשה) הוא שפתח היציאה של צינור המים מצוי במקביל למשטח הקירוי, וה"למד" בולט ממנו למרחק 2 ס"מ לפחות. אלא שאיני מודע לכך ואני מקווה שהכל יסתדר איכשהו בזמן הקירוי.

23/10/2013

יישום רובה

יום ג', 23/10/2013 מוקדש ליישום הרובה. אני אוהב את המלה הזאת: "יישום". האמת היא שמדובר במריחה.

הרובה (יש הכותבים "רובע") היא חומר המילוי בין אריחי הקרמיקה. נהוג להשאיר מרווח של כמה מילימטרים בין אריח לאריח, בגלל שהאריחים אינם מיצרים במדוייק, ויש ביניהם הבדלים שונים, העלולים להצטבר למילימטרים אחדים – ולפגום באסתטיקה ובקוים הישרים של הריצוף. במרווחים בין האריחים נועדו להעניק מעין מרווח בטחון לתיקון הסטיות הללו. מלבד זאת, יש בהם גם אלמנט אסתטי.

המרווח בין אריחי הקרמיקה בריצוף (וכן גם בקירוי) הוא בן 2 מ"מ (לא גדול מדי ולא קטן מדי – בדיוק באמצע).

לצורך מילוי הרובה אני משתמש ברובה אקרילית של "מיסטר פיקס" צבעונית 117 גוון מספר 105 (צבע אפור בהיר).

התוצאה הסופית נראית כאילו הרובה היא לבנה, ולא אפורה, וזאת בשל הנגודיות בינה לבין הגוון הכהה מאוד של אריחי הקרמיקה.

24/10/2013

מיקום כמעט-סופי של אבזרי סניטציה 

עכשיו, כשהרצפה קיימת, אפשר למקם עליה את אבזרי הסניטציה ולראות איך הם מסתדרים עם נקודות האינסטלציה השונות. כבר על ההתחלה מסתבר שחצי-המדרגה שבניתי עבור צנור הניקוז היוצא מהאסלה, אינה תקינה. עכשיו היא מפריעה לחיבור החלק של הצינור לפתח האחורי של האסלה. אז אני מחליט לחסל אותה – ובמקומה פשוט להשאיר מרווח שיאפשר לצינור הניקוז הלבן לעבור בחופשיות מהאסלה עד לזוית החיבור שלו עם צינור הארבע צול האנכי.

חיבורי היציאה של ברזי הניל מקיר לארונית כיור השטיפה, לעומת זאת, מתגלים כממוקמים בדיוק בגובה ובמרווח הדרוש

26/10/2013

קניית חומרי חיפוי וקירוי

לשמחתי מתברר לי שיש דבק קרמיקה "עבה". עד עכשיו השתמשתי בדבק קרמיקה של "מיסטר פיקס" (מתוצרת כרמית) 109, (אריזה כתומה) המיועד להדבקה בעובי של עד 10 מילמטר (כלומר 1 סנטימטר).

הפעם, בגלל הפאשלה שעשיתי עם מיקום האגנית, אני מחפש דבק המיועד להדבקה בעובי גדול יותר, ונתקל בדבק של מיסטר פיקס" שמספרו 114 – ואריזתו בצבע ירוק – המתאים להדבקה בעובי של עד 20 מ"מ (כלומר 2 ס"מ).

כשאני שואל את איתי שמחי, הוא מאשר שאכן ה- 114 מיועד להדבקות "עבות"

ההבדל במחיר משמעותי: שק דבק קרמיקה "מיסטר פיקס" 109 עולה 29 ש"ח, ואילו שק "מיסטר פיקס" 114 עולה 50 ש"ח. כמעט פי שניים – למרות שמשקל שניהם זהה: 25 ק"ג.

אלא שזה לא הזמן להתקמצן. אני קונה ארבעה שקי דבק קרמיקה "מיסטר פיקס" 114. (אחר-כך יסתבר שיכולתי להסתפק בשניים בלבד).

28/10/2013

אביזרי דקורציה

   ביום שני ענת מגיעה לאסוף אותי מרדיוס אחרי ההקלטה, ואנחנו נוסעים לתל-אביב לראות אביזרי דקורציה, לגיוון הקרמיקה שעל הקירות. שנינו מאוחדים בדעה שחייבים לשבור את המראה האחיד.

   בדרך קופצים לאזור התעשייה של סגולה, פתח-תקווה, שם נמצאות כמה חנויות קרמיקה גדולות - "נגב", "אלוני" וכאלה. עוברים על פני התצוגות בחטף, ושום דבר לא מפיל אותנו על הרצפה. כל הפסיפסים הנוצצים האלה נראים לי אוריינטלים מדי, צעקניים מדי - ואילו הדימוי שלנו הוא של חדר אמבטיה מודרני, הייטקיסטי, עם קווים נקיים, גאומטריים, סולידיים.

   משם ממשיכים לדרום תל אביב, מסתובבים ברחוב סלמה - שם מרוכזות כמה חנויות קרמיקה גדולות, ביניהן "מאיר המהיר" (שבינתיים גם פתח סניף בסגולה) - אבל גם כאן כל הקישוטים נראים כאילו נלקחו מתוך חלום שחרזדה. 

   לבסוף מגיעים אל "ארד מתכות" בשכונת פלורנטין הסמוכה, וקונים 6 פסי ניקל באורך 3 מ' כל אחד. הבחור שם מבטיח לנו שפסי הניקל מצופים בחומר מוגן מים, כך שאין חשש לשלב אותם על קירות הקרמיקה.

   מאז הפעם האחרונה שקניתי פסי ניקל אצל "ארד" המחירים הוזלו דרמטית. עכשיו כל פס באורך 3 מטרים עולה 60 ש"ח בלבד - כך שההוצאה הכללית ממש לא רצינית. אולי זו הסיבה לכך שעכשיו, כשאנחנו מבקרים במקום, אפשר לראות כמה בחורות - כנראה ארכיטקטיות, או מעצבות פנים - מסתובבות בין המדפים העמוסים כל טוב. זאת בניגוד לפעמים הקודמות בהן ביקרתי כאן, שאז הסתובבו כאן רק שיפוצניקים וקבלנים מהמין הגברי, כאלה שמדברים בצעקות ומגרבצים תוך כדי.

   ההימור שלי הוא שבעתיד הלא-רחוק יחליפו פסי הניקל את הטרנד הצעקני של הפסיפסים הנוצצים והפסים הצבעוניים. הימור נוסף הוא שבקרוב יתבצע שיפוץ נרחב ב"ארד התכות" והמקום ישנה את פניו מחלל תעשייתי לאולם תצוגה בוטיקי.     

.

 03/11/2013

חיפוי וקירוי

תיה מגיע ביום שבת, 03/11/2013 ובלי לשאול יותר מדי שאלות מתחיל בעבודת הקירוי.

כשאני אומר "בלי לשאול יותר מדי שאלות" אני מתכוון לכך שלא מפריע לו שה"למדים" של ברז המקלחת קבורים עמוק בתוך הטיח. הוא פשוט קובר אותם עוד יותר עמוק עם הדבק והאריחים.

וזאת הבעיה מספר אחת עם הסינים: ראש קטן.

שיפוצניק ראוי לשמו, היה עוצר ואומר: "רגע, משהו כאן לא בסדר – הלמדים אמורים לבלוט החוצה מהקיר".

אבל את הסיני זה לא מעניין. אמרו לו להניח אריחים על הקיר, אז הוא מניח. אם היתי נשען בטעות על הקיר בזמן שהוא עובד עליו, הוא היה מכסה גם אותי בקרמיקה.

מה שמזכיר לי שלפני שלוש שנים בערך, כשהוא ריצף עבורי את המרפסת הגדולה בקומה השניה, יחד עם חברו לו – שניהם נתקלו בצינור ניקוז 4 צול היוצא מהקיר ועובר מעל קו הריצוף, אז הם פשוט עשו תלולית קטנה וריצפו מעליו.

היתרון בהעסקת סינים הוא שהם חרוצים וזולים. יתרון נוסף הוא שאם אתה מגלה כלפיהם קשיחות הם לא ינסו לעשות עליך קומבינות (אלא אם כן הם כבר הרבה זמן בארץ, והספיקו להתקלקל). החסרון הוא שאם אינך איש מקצוע, הם לא יעמידו אותך על טעויותיך. וזה מה שקורה לי עכשיו עם ה"למדים".

בשמונה בערב תיה מודיע שהוא סיים להיום. נותרו עוד שלוש שורות אריחים עד לתקרה. אנחנו מסכמים שהוא יבוא ביום ששי הקרוב, וישלים את העבודה.

כשאני מסתכל ב"למדים", חושכות עיני. הם קבורים עמוק מתחת לקרמיקה, כך שאין שום אפשרות להבריג אליהם את הברז.

איני אומר על כך מלה לתיה. אין טעם. אני כועס בעיקר על עצמי – בשל העובדה שלא צפיתי מראש את הפאשלה האדירה – וגם עליו, בשל העובדה שהוא לא העיר לי על כך. הוא הרי עושה שיפוצים כאלה מדי שבוע בשבוע, וגם אם אינו אינסטלטור, ידוע לו שמצב כזה אינו תקין. מה שהיה עליו לעשות זה להשאיר את האזור סביב יציאת המים לברז בלתי מקורה עד שאתקן את הטעות.

אני מסיע אותו בחזרה למגורים בקרית חיים, באתר "סולל בונה" שעל החוף, והישר משם קופץ לסניף "הום סנטר" הסמוך. ניגש אל המוכרן באגף האינסטולציה, אדם מבוגר וסימפטי, ושואל אותו אם יש איזה אביזר הארכה ל"למד". הוא מבקש שאסביר לו מה הבעיה, אז אני מספר – בלי לומר שמדובר בסיני, אלא מסתפק במונח הכוללני "שיפוצניק". לשמע דברי הוא תופס את ראשו בשתי ידיו כשפניו מביעות זעזוע עמוק.

"זאת הבעיה עם השיפוצניקים של היום," אמר בקול רווי כאב. "הם ראש קטן. הוא היה צריך לעצור את העבודה ולהגיד לך שזה לא בסדר."

למרבה המזל אכן קיימים מאריכים ל"למד". מסתבר שאני לא השליימזל היחיד שקובר אותם בקיר. המאריכים הללו קיימים אפילו בשתי מידות: קצר וארוך. אני מצטייד בשניים מכל סוג – שיהיה – למרות שברור שאצטרך להשתמש במאריך הארוך. המאריך הקצר מיועד למקרה שבו ה"למד" בולט מהקיר, אבל לא מספיק. הבעיה אצלי שה"למד" קבור כולו מתחת לקרמיקה.

04/11/2013

הריסה

ביום ראשון, 04/11/2013, אני פוצח במלאכת ההריסה.

בהתחלה אני עוד מקווה שהדבק עדיין לא התייבש ואפשר יהיה פשוט לתלוש את שניים-שלושה האריחים באזור הברז ממקומם, אבל מסתבר שהדבק של "מיסטר פיקס" הוא חזק מאוד, וביממה שחלפה הוא הספיק להתקשות. אז אני לוקח פטיש 5 קילו ואיזמל רחב, ומתחלתי לשבור בלב כואב.

תוך כדי השבירה אני פוגע פה ושם גם באריחים צדדיים, שלא היתי אמור לפגוע בהם, וברור שגם אותם יהיה צורך להחליף.

אחרי ששברתי (בלב כואב) את האריחים, צריך לפורר את מעטה הבטון סביב ה"למדים". הבעיה עם המאריכים היא שלא ניתן לחבר אותם חיצונית אל ה"למדים". צריך תחילה לפרק את ה"למדים" מהיציאה של צינור המים, ואז לחבר את המאריכים ליציאה, ורק אז לחבר את ה"למדים" למאריך – שכן הברז, בכל מקרה, מתחבר ל"למד", ולא למאריך.

לאחר מכן אני מבטן שוב, הפעם את האזור שבו המאריכים מתחברים אל היציאה מהצינור.

עכשיו, סוף-סוף, ה"למדים" בולטים כדי 2 ס"מ מפני אריחי הקירוי.

נותר לי רק להתפלל שתיה ידביק במקום האריחים השבורים אריחים חדשים באופן שלא יורגש שנעשתה פה עבודת הריסה.

08/11/2013

הברזה

תיה אמור היה להגיע ביום ששי לגמור את העבודה. אבל ביום חמישי בערב הוא מתקשר לומר שהוא מצטעל (מצטער), מחל (מחר) הוא נוסע לתל-אביב לבקל (לבקר) חבלים (חברים), ויישאר שם לששי-שבת. (עד לפני שנתיים-שלוש היו עשרות פועלים סיניים באזור חיפה. לאחרונה הועברו מרביתם לתל-אביב, שם יש תנופת בניה רצינית, ובאזור חיפה והקריות נותרו רק תיה וחברו לי).

הנה עוד משהו דפוק אצל הסינים: חוסר אמינות. טוב, בנושא הזה לפחות הם לא שונים בהרבה מבעלי המקצוע הישראלים.

באשר לי, אני מקבל את הדחיה בהשלמה. אם לא מחר, אז ביום ששי הבא. ממילא כל העניין הזה של שיפוץ האמבטיה, שחשבתי שייגמר תוך שבועים, כבר נגרר ונסחב ונמרח ונמשך כבר חודש וחצי (התחלתי ב- 22 בספטמבר ועכשיו כבר 8 בנובמבר), אז מה ישנה עוד שבוע?

אבל כשאני מספר לענת, היא ממש נשברת בדמעות.

בצדק, מבחינתה. סיוט לרדת לקומה למטה כל בוקר כדי להשתמש בשרותי אורחים, ולהתקלח במקלחת האורחים – ככה במשך חודש וחצי.

ענת מצלצלת לתיה, וממש מתחננת בפניו שישלים את העבודה ככל המוקדם. הוא נעתר להפצרותיה ומסכים ברוב טובו לבוא בעוד שלושה ימים, ביום א' בערב, אחרי עבודתו ב"סולל בונה" (הוא בונה עכשיו את הסניף החדש של "איקאה" בקרית אתא).

10/11/2013

השלמת חיפוי

ביום ראשון בערב הוד מעלתו תיה מגיע. דבר ראשון אני מראה לו את האריחים השבורים באזור ברז המקלחת. לזכותו ייאמר שהוא עושה עבודה מקצועית ומטליא אותם באומנות.

אחר-כך הוא משלים את השתיים-שלוש שורות החסרות עד התקרה.

בסוף העבודה, כשמגיע מועד התשלום, תיה מנסה "להתווכח" איתי וטוען שלא מגיע לו עוד כסף – כי סיכמנו מלכתחילה על סכום "גלובלי" של 3500 ש"ח תמורת כל העבודה, כלומר: הריסה + ריצוף + קירוי.

בפועל יצא ששילמתי לתיה ולחברו בסך הכל 4300 ש"ח: 1500 ש"ח עבור ההריסה, ועוד 2800 ש"ח עבור הריצוף והקירוי (לתיה לבדו). זה בסדר מבחינתי – שכן עבודת הריצוף לא היתה שיגרתית, בגלל ההגבהות והמדרגות השונות שהחלטתי עליהן בדמיוני הקודח.

האמת היא שלא היה סיכום כזה ביננו מעולם. אילו היה, היתי "מרוויח" מכך 800 ש"ח, שבלאו הכי היתי נותן לתיה בתור טיפ על העבודה המקצועית שהוא עשה.

הסיטואציה הזאת, שבה אנחנו מנהלים "ויכוח הפוך" – בו אני רוצה לשלם לו, בעוד הוא טוען שלא מגיע לו תשלום נוסף – היא בהחלט הזויה.

בסופו של דבר תיה "נכנע" ומואיל בטובו לקבל ממני את הכסף.

12/11/2013

אבזרי סניטציה

   ביום ב' בערב ענת ואני מסתובבים בהום-סנטר קריית-חיים כדי לקנות כלי סניטציה. האמת היא שהיתי מעדיף לקנות בחנות "שזר" ברחוב ההסתדרות, כי המחירים שם זולים בהרבה (לפעמים ההבדל מגיע לחמישים אחוז) אבל הבעיה היא ש-א) שזר סוגרים בשבע בערב, והזמן הפנוי שלנו הוא אחרי העבודה, מאוחר יותר, ו-ב) שזר לא ממש מתמחים באביזרי סניטציה, אלא יותר בכלי עבודה - ובטוח שהמבחר שלהם זעום מזה של הום סנטר.

   קונים ניאגרה, מושב אסלה, מיתלה לכלי אמבט לדופן המקלחון, ועוד כל מיני קישקושים קטנים אך הכרחיים.

13/11/2013

פינישים

רגע לפני סיום מתעוררת בעיה עם חיבור צינור המקלחת לברז. היציאה של הברז היא בקוטר ¾ צול, ואילו הכניסה של הצינור היא בקוטר ½ צול (או להיפך). צריך למצוא מתאם – מעביר – משלושת-רבעי לחצי (או להיפך).

חיפוש ב"הום סנטר" בקרית חיים מעלה מתאם מתאים, אבל עם יציאה פנימית במקום חיצונית (או להיפך).

חיפוש ב"הום סנטר" מת"ם – ללא תוצאות.

חיפוש ב"הכל לגג" בטירת כרמל – כנ"ל..

בסוף אני מוצא את המתאם הנחשק ליד הבית, מעבר לפסי הרכבת, בחנות החדשה של שמחי, שנפתחה בשעה טובה ברחוב המחתרות. מעביר ניקל עם יציאה חיצונית (או פנימית), בדיוק מה שחיפשתי – והוא עולה לי 14 ש"ח.

זאת הקניה הראשונה שאני עושה בחנות החדשה של שמחי – האב מנשה והבן איתי – ואני מאחל להם מכל הלב הצלחה בעסקים בחנות החדשה. מגיע להם. שניהם אנשי עבודה חרוצים, ישרים וצנועים.

את האסלה אני מדביק לרצפה בעזרת דבק סיליקון "סופר 7" שקוף. יש לי כמה מלים להגיד בקשר לזה – אני שומר אותן לסוף.

באשר להתקנת המקלחון – בהתחלה חשבתי להתקין אותו בעצמי, אבל משה זיסו אמר לי שתשעים אחוז מהאנשים שחושבים כמוני גומרים בסוף עם זכוכיות שבורות. אז אני מזמין מתקין מקצועי.

19/12/2013

התקנת המקלחון

שלושה חודשים אחרי תחילת העבודה, בתאריך 19/12/2013, מגיע המתקין יחד עם עוזרו, ותוך פחות משעה הם מרכיבים את המקלחון. כשאני מעיף מבט אחר-כך בפרוספקט ההתקנה, ברור לי שאילו היתי מנסה לבצע את המשימה בעצמי זה היה נגמר לא רק בזכוכיות שבורות, אלא גם בלב שבור – ובדמעות.

לפעמים צריך לדעת מתי לפנות את הבמה למקצוענים.

סיכום

הפרוייקט, שהיה אמור להימשך שלושה שבועות – נמשך בסופו של דבר שלושה חודשים. מה שמוכיח, שוב, שבשיפוצים לעולם אינך יכול לדעת איך הדברים יתגלגלו.

אבל התוצאה מצדיקה את המאמץ – כמו גם את ההוצאה הכספית, שאף היא חרגה במקצת מהמתוכנן (כצפוי). חדר האמבטיה המשופץ מזכיר סוויטה במלון וולדורף אסטוריה (לא שהיתי, אבל ראיתי תמונות).

                                                                                                מקלחון

                                                                                       דוש

                                                                                                      אסלה

                                                                                              ארונית ומקלחון

כשאני משווה היום את עבודות האינסטלציה השונות שעשיתי לפני 22 שנה, לעומת אלו שעשיתי עכשיו, אני לא מוצא הבדלים גדולים. הצנרת היא אותה צנרת פלסטיק, הגומיות אותן גומיות, ההשחלה היא אותה השחלה, מילוי החול והמלט הוא אותו מילוי, הכיור אותו כיור, האסלה אותה אסלה, הניאגרה אותה ניאגרה. מה בכל זאת השתנה? 

1. בעבר הכיור נתלה על ווים בקיר, והיום הוא מונח על ארונית עץ – שזה הרבה יותר נוח והגיוני.

2. בעבר ברז הרחצה הסטנדרטי יצא מהקיר, והיום נהוג ברז "פרח" היוצא מהכיור, ומתחבר לקיר בברזי ניל.

3. בעבר החיפוי היה עשוי אריחי חרסינה, שהם דקים ושבירים, והיום החיפוי עשוי אריחי קרמיקה – שהם חזקים יותר, עבים יותר, עמידים יותר ודקורטיביים יותר.

4. בעבר הריצוף נעשה באריחים בגודל 30 X 30, שנחשבו לשיא האופנה – והיום הריצוף נעשה באריחים בגודל של 60 על 60.

5. בעבר קיבוע האסלה לרצפה נעשה בעזרת קידוח באריחים וביטון תחתית האסלה – ואילו היום הקיבוע נעשה בעזרת דבק סיליקון פולימרי באופן שאינו מותיר סימנים על הרצפה.

ובעצם, מדוע שמשהו ישתנה? מה שאנחנו מכניסים לאסלה היום לא שונה בהרבה ממה שהכנסנו לתוכה בעבר, לא ככה?

 עלויות

קרמיקה (כולל הובלה) - 3400 ש"ח

אבזרי אמבט (כלים סניטריים: מקלחון, אגנית, אסלה, ניאגרה, ברזים, דוש, וכו') -  4200 ש"ח

שכר עבודה (פועלים סינים) - 4300 ש"ח

דבקים וחומרי איטום - 800 ש"ח

חומרי בניה (בלוקים, חול, מלט) - 400 ש"ח

אבזרי צנרת - 1200 ש"ח

דקורציה (פסי ניקל) - 400 ש"ח

התקנת מקלחון - 300 ש"ח

פינוי פסולת - 1500 ש"ח.

סך הכל: 16,500 


הבלוג של יקיר אביב בוורדפרס:

http://avivyakir.wordpress.com/2014/03/28/%D7%A9%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A5-%D7%97%D7%93%D7%A8-%D7%94%D7%90%D7%9E%D7%91%D7%98%D7%99%D7%94/

הבלוג של יקיר אביב בקפה דהמארקר:

http://cafe.themarker.com/post/3080037/